"עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר – השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". כך מתאר דוד בן גוריון את הרגע היסטורי של לכידת אדולף אייכמן, מי שהיה ראש המחלקה היהודית בגסטאפו ובעל תפקיד מרכזי בארגון תכנית "הפתרון הסופי" ובהוצאתה לפועל. כשנה לאחר לכידתו – ב-11 באפריל 1961, השבוע לפני 60 שנה – החל משפטו של אייכמן, משפט שיהיה לאחד מן החשובים בתולדות מדינת ישראל, וכזה שישנה לנצח את זיכרון השואה בארץ ובעולם.
אייכמן נלכד ב-11 במאי 1960. סוכנים ישראלים חטפו אותו מביתו ברחוב גריבלדי בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. אייכמן ברח לארגנטינה יחד עם משפחתו מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, וחי בה במשך 15 השנים הבאות בזהות בדויה.
לכידתו והבאתו לארץ של הפושע הנאצי עוררו סערת רגשות בחברה הישראלית. כלי התקשורת יצאו בכותרות ענק ובמאמרים שתיארו את ההתרגשות ואת התרוממות הרוח הציבורית. עם זאת, האירוע התקבל בקרב שורדי השואה שחיו בישראל רגשות אמביוולנטיים. מצד אחד, הרגישו השורדים שמחה, סיפוק, ותחושה שיש בתפיסתו של אייכמן מעין צדק היסטורי וסגירת מעגל. מצד שני, צפו ועלו זיכרונות העבר המסויטים שהודחקו במשך השנים מאז תום המלחמה.
"היה לי קשה לדבר מרוב התרגשות וכעס": התובע במשפט אייכמן זוכר הכול | תמר אלמוג
בן-גוריון ומדינאים אחרים ראו במשפט הזדמנות היסטורית לגולל הן באוזני הציבור בארץ הן באוזני העולם כולו את מוראות שואת העם היהודי כחלק עיקרי במלחמת העולם השנייה. "אני רואה חשיבות תפיסתו של אדולף אייכמן ומשפטו בישראל לא כמבצע רב התושייה וכושר המעשה המופלא של אנשי שירותי הביטחון, אלא בזכות שנתגלגלה על ידיהם שבבית משפט ישראלי תגולל כל פרשת השואה. למען ידע ויזכור זאת הנוער בארץ שגדל ונתחנך לאחר השואה ורק הד קלוש מהזוועה ההיסטורית הגיע אולי לאוזנם עד היום, וגם למען תדע דעת הקהל בעולם", כתב ראש הממשלה דאז בעיתון "דבר".
משפט אייכמן. צילום: לע"מ
ואכן, בהתאם לשאיפות שהביע בן-גוריון, משפטו של אייכמן, שהיה המשפט הראשון שבמרכזו עמדה שואת יהודי אירופה על שלביה וגווניה, התנהל כך שהתביעה שמה דגש לא על הנאשם ומעשיו, אלא על העדים וסיפוריהם מתקופת המלחמה.
באפריל 1961 נפתח המשפט בבית העם בירושלים בהרכב של שלושה שופטים. יושב ראש הרכב בית המשפט היה שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, ואתו ישבו בדין נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט בנימין הלוי, ושופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, יצחק רווה. בשם התביעה הכללית הופיע צוות פרקליטים ובראשם היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, ובראש צוות הסנגוריה עמד ד"ר רוברט סרווציוס, עורך דין גרמני, שייצג בעבר אחדים מבין הנאשמים במשפט נגד פושעי המלחמה הראשיים בנירנברג.
האוזנר, בניגוד לעמדת צוות החקירה המשטרתי, שראה במסמכים ערך רב יותר בהוכחת אשמתו של אייכמן, העדיף לבסס את המשפט בעיקר על עדויות חיות. זכור במיוחד נאום הפתיחה של האוזנר, שנצרב בתודעה הישראלית כאחד מסמלי המשפט והחל במילים: "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, 6 מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".
לצורך המשפט נבחרו 110 עדים, שורדי שואה. מרביתם לא פגשו מעולם עד למשפט את אייכמן, ולסיפורם לא היה קשר ישיר למעשיו. הם סיפרו מעל הדוכן את שאירע ליהודים תחת השלטון הנאצי. המדינה עצרה את נשימתה שעה שגוללו העדים את קורותיהם וזעזעו את השומעים. חלק הארי של באי בית המשפט הורכב משורדי שואה אשר הייתה זו עבורם הפעם הראשונה שבה יכלו להשמיע את סיפורם ברבים.
במהלך חודשי המשפט השמיעו העדים תיאורים קשים ומרגשים. היה בכוחם לסמל תפנית בדרך תפיסת הציבור הישראלית את השואה ואת שורדיה. חלק מהעדים הפכו לסמלו של המשפט, ובתוך כך לסמלה של שואת יהודי אירופה.
משפט אייכמן. צילום: ארכיון המדינה
הסופר והמשורר חיים גורי, שסיקר אז את משפט אייכמן עבור עיתון "למרחב" כתב באחת מרשימותיו, שלימים אוגדו לספר "מול תא הזכוכית": "עד אשר באו העדים והסבירו לנו מחדש כמה קשה לאדם 'שלא היה שם' להבין מה היה שם. ואנו התחלנו להבין את הדברים לא מתוך ההפשטה הכוללת 'קשה היה להתנגד', אלא מתוך הסיפורים המפורטים, אשר הותירו אותנו, ככלות יום, קרובים למצב השיתוק המוחלט, אשר בו היו שרויים הללו ללא הרף".
בחודש אוגוסט 1961 הסתיים המשפט, ופסק הדין ניתן בחודש דצמבר שלאחריו. אדולף אייכמן נמצא אשם בפשעים נגד העם היהודי, בפשעים כלפי האנושות ובפשעי מלחמה, למעט חברות בארגון עוין, על יסוד החוק לעשיית הדין בנאצים ובעוזריהם תש"י 1950. אייכמן נידון למוות בתלייה. ערער באמצעות סנגורו על פסק הדין בפני בית המשפט העליון, שדחה אף הוא את הערעור. ב-29 במאי 1962 אישר נשיא בית המשפט, השופט יצחק אולשן, את הכרעת הדין ואת גזר הדין. למחרת, בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני 1962, לאחר שגם נשיא המדינה דחה את הבקשה לחנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה בבית הכלא ברמלה. גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים התיכון, מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.
אדולף אייכמן בתאו בכלא. צילום: ארכיון המדינה
השפעותיו של המשפט על החברה הישראלית בפרט ועל מדינות נוספות בעולם היו עצומות. בישראל נחשפו לראשונה בני הנוער לקורות העם היהודי בתקופת השואה ללא מתווכים, מפיהם של השורדים עצמם. הביטוי "כצאן לטבח", שהיה לשגור בפי כול, החל להתפוגג.
