"נסיבות החיים הובילו אותנו לארצות הברית, ואנחנו צריכים לחיות כאן לתקופה ממושכת. זו הסיבה שאנחנו מצלמים את הריאיון בצורה כזו", אומרת נחמה ברגר. משפחת ברגר צפויה להישאר בארה"ב ב-15 השנים הבאות, הכול כדי לתת לבנה, יהודה, חיים מאושרים.
באוקטובר 2016, בגיל 11 חודשים, יהודה נפצע באורח קשה מאוד בשריפה שפרצה בבית שבו ישנה המשפחה. תקלה בסוללה לרכב, שמיועדת לסייע במגוון תקלות שמתרחשות בדרכים, הובילה לדליקה, והציתה את שערו ואת פניו של התינוק שישן במיטתו. מכאן והלאה, חייה של משפחת ברגר השתנו לחלוטין.
"זה היה ערב שבת, והתארגנו לנסיעה להורים של מנחם במושב תפרח בדרום", משחזרת נחמה. "בדרך היה לנו פנצ'ר ותכננו להשתמש בסוללה לרכב כדי לנפח את הגלגל שהחלפנו. גילינו שהסוללה ריקה, וכשהגענו למושב תפרח ביקשתי ממנחם שיטעין את הסוללה הזו.
"היינו משפחה נורמטיבית לחלוטין. אלישבע הצטרפה למשפחה ב-2012, ויהודה הצטרף למשפחה בסוף 2015. חיינו בביתר עלית, עבודה מסודרת, החיים זרמו במסלול ידוע מראש, ושום דבר לא הכין אותנו למה שמחכה לנו מעבר לסיבוב".
סירבו לקבל אותו לגן רגיל בשל הצלקות. יהודה ברגר
בשעה 23:30, בליל שבת, בני המשפחה נכנסו למיטות והלכו לישון. ככל הנראה, רבע שעה לאחר מכן הסוללה התפוצצה והתלקחה. "עד היום לא קיבלנו מהחוקרים תשובה חד משמעית אם רכיב מסוים בסוללה היה חסר, או שהוא היה לקוי, מה שבטוח - הוא לא תפקד כראוי, ואותו רכיב אחראי לעצור את רצף הטעינה כשהסוללה מגיעה למאה אחוז", אומרת נחמה.
האש התפשטה בחדר, ונתפסה בשיערו של יהודה. פניו החלו לבעור. ככל הנראה הוא הרים את כפות ידיו כדי להרחיק את האש, וכך נפגעו גם ידיו בשריפה. "ראיתי להבות בחדר, יהודה כבר היה שחור. כלומר האש כבר לא התמקדה שם, היא דילגה הלאה, היא אחזה באזור של המיטה שלי. הדפתי מעליי את השמיכה וצעקתי 'אש'. ואז, מהצרחות שלי, מנחם קם, ודילג מעל המיטה של אלישבע, רץ ללול של יהודה, הרים אותו. הכול היה מפוחם. לא קלטנו את ההיקף של האסון".
"יהודה, אבא כאן". מנחם ברגר עם בנו, בבית החולים
אחותו של יהודה, אלישבע, יצאה ללא פגע. "אפילו לא היה לה אפר על הפיג'מה", אומרת נחמה. "וכשיצאתי, הסתכלתי על יהודה וראיתי תינוק שחור. באותם רגעים הבנתי שהחיים שלנו השתנו. כל מה שהכרתי, וידעתי עד אז לא יחזור. לא ידענו מה אמורים לעשות עם ילד במצב כזה. הילד שלי מתפרק בידיים שלי, ואני לא יודעת מה לעשות איתו".
המשפחה מיהרה לבית החולים. "לא עשינו חשבון שזה שבת, היה לנו ברור שזה מצב חירום. לקחנו טלפונים", אומרת נחמה. "זה מושב מבודד, אין שם מד"א, אין שם תחנת כיבוי. איזה אינסטינקט טבעי בתוכי אמר לי 'תישארו יחד כמשפחה', אז לקחתי גם את הבת שלי. אני זוכרת את עצמי במהלך הנסיעה ההזויה הזו בוכה ומתפללת 'תמשיך לבכות'. איזו אימא מבקשת שהילד שלה ימשיך לבכות? בשבילי זו הייתה אינדיקציה שהוא בחיים. נסענו בטירוף ברחובות, חצינו צמתים באדום, התקשרתי למיון להודיע להם שאנחנו מגיעים, אז כל הצוות טראומה חיכה לנו בדלתות של המיון".
בבית החולים יהודה נותר מספר ימים מורדם ומונשם, חבוש מכף רגל ועד ראש, "כמו בובה לבנה", אומרת נחמה. "מילד חינני, חייכן, מלא שמחת חיים - פתאום רואים גוש מלא בצינורות. שם התחלנו עידן חדש".
חוקר השריפות שהגיע יום למחרת לבית החולים עמד ובכה מול ההורים. "כשאני מסתכל על הזירה, הייתי אמור להוציא ממנה 4 גופות", הוא אמר להם. "זה נס שיצאתם משם בחיים".
תשובה ברמה עולמית
"אמונה", אומרת נחמה, "היא חוש. היה לי קשה מאוד, היו לי מיליון שאלות. 'בשביל מה השארת אותו כאן? בשביל מה השארת ילד תמים ופגעת בו ברמה הכי גבוהה שיש, ואז השארת אותו חי כדי לצפות במחול שדים המטורף הזה?' אבל לאט לאט עניתי לעצמי. פתחתי ספרים, חיפשתי תשובות, דיברתי עם אנשים. אנשים התקשרו אליי וחיזקו אותי. כשהוא נכנס לניתוח הראשון שלו, ניתוח השתלת עור, זה ארך משהו כמו 8 שעות.
"התחרפנו לגמרי בחדר המתנה. אבל בסופו של דבר הוא יצא משם והרופא היה מרוצה, אבל הוא נעמד מולנו בחדר התאוששות ואמר לנו 'אני מאוד מקווה שיהודה יחזור להיות חבר מתפקד בקהילה'. זה שיחה ומשפט שאני לא יכולה לשכוח עד יום מותי. איזה מילים כבדות זה לתאר תינוק שעוד לא חגג שנה, 'חבר מתפקד'? אני זוכרת שמאוד התרעמתי על הרופא. היה לי קשה, אבל הוא אמר דברים נכונים, בגלל שהוא כבר ראה את כל התהליכים וההתמודדות שיהודה יצטרך לעבור".
עשרה ימים ניסו הרופאים לגמול את יהודה ממכונת ההנשמה. באחד הימים ניגש מנחם, האב, למיטה שלו. "יהודה, אבא כאן, אתה עברת שריפה, אתה נפגעת מאוד קשה, אבל אנחנו כאן איתך, ואנחנו שומרים עליך, והרופאים מטפלים בך, ואנחנו מנסים לעזור לך כמה שאפשר ושלא יכאב לך, ובוא תראה לי אם אתה שומע מה שאני מדבר איתך, יהודה תנסה להזיז את היד", הוא אמר לו. ופתאום, מספרים ההורים, הייתה תזוזה קלה, באזור של כפות הידיים שלו. "זה היה פשוט לרעוד מהתרגשות בלי שליטה", אומרת נחמה.
"היו מיליון שאלות". יהודה ברגר
לאחר השחרור מבית החולים נדרש לשקם את יהודה. באחד הביקורים של המשפחה במחלקת הפלסטיקה הרופא הושיב את ההורים לשיחה. "הרפואה בארץ לא מתאימה לכם", הוא אמר, "זהו. הגעתם לשלב שאתם צריכים להתחיל לחפש תשובה ברמה עולמית".
המשפחה החליטה להגיע לארצות הברית. "עדיין לא ידענו לכמה זמן, מה תהיה התוכנית, מי יהיה הצוות שיטפל בו, כמה זה יעלה לנו, איך נסתדר עם זה, אלף שאלות שכמעט אין עליהן תשובות", מספרת נחמה. "היה לנו ברור שהיינו צריכים גם גב כלכלי, לכן החלטנו לצאת בקמפיין מימון המונים. פחדתי שתהיה ביקורתיות ושיפוטיות, במיוחד כי אנחנו חרדים. הוצאנו את הסיפור של יהודה החוצה. יצרנו קשר עם מאיר ליוש, שהוא מנהל קמפיינים. הוא פגש אותנו, פגש את יהודה, הסיפור מאוד נגע לליבו. תוך פחות מ-25 שעות השלמנו את היעד. והיעד לא היה נמוך. זה נגע בכל שכבות הציבור בצורה מטורפת. הבנו שליהודה יהיה קל יותר בארה"ב, כי אף גן רגיל בארץ לא רצה לקבל אותו, רק חינוך מיוחד, שאין לזה שום הצדקה. אם המבוגרים לא מקבלים אותו במערכת החינוך, אז מה הציפייה שלנו מהילדים?"
