מכאן מתחיל הכל. שאלה פשוטה, לכאורה. תמימה, לכאורה. עובדתית, לכאורה. אבל התשובה לה מספרת סיפור חשוב. הנה, כך כתבה סיוון רב מאיר, בטורה שאני מניח שרבים קוראים, בידיעות אחרונות של יום שישי: ״זו קודם כל בעיה פנימית, רב ממדית, של החברה הערבית״. רהב מאיר סירבה לחתום על עצומה שתקרא לממשלה להתייחס ליתר כובד ראש לפשע בחברה הערבית. זו כמובן זכותה, ואפשר להציע הרבה נימוקים מדוע לא נכון שתחתום על עצומה כזאת. אבל למה לנמק בשמה, כאשר החליטה לנמק בעצמה? ״כל עוד יש בחלקים מסוימים בחברה הזאת נורמות חברתיות שמאפשרות אלימות… זו תהיה בריחה מאחריות לתקוף את הממסד בלבד״.
אני נטפל לרהב מאיר לא משום שהיא חריג שראוי לביקורת או לשבח, אלא משום שהיא מייצגת עמדה רווחת מאוד. זו – בהכללה – עמדתו של הציבור התומך בממשלת ישראל. כאשר שרה בממשלת ישראל אמרה, על פי הדיווח, שבהקשר לפשיעה בחברה הערבית ״צריך לדבר לבייס היהודי״, היא התכוונה לבייס שזו עמדתו. עמדה נכונה או לא נכונה, זה עניין של אידיאולוגיה. אבל זו העמדה: כלל הישראלים, כך יש לפחות לקוות, מזועזעים מהפשיעה והרצחנות של החודשים האחרונים בחברה הערבית. אבל מחציתם סבורים שהערבים אשמים בזה. וכל עוד לא ישנו את מנהגם, או תרבותם, או קהילתם, אין מה לחתום על עצומות, ואין מה לבוא בתביעות לממשלה.
פשיעה היא כמובן עניין מורכב. הגורמים לה רבים ומגוונים. הטענה שבחברה הערבית הייתה נטייה שלא לשתף פעולה עם רשויות החוק היא לא טענה מופרכת. הטענה שלמשטרה קשה להציב נקודות שיטור, וקשה לשלוח שוטרים לתוככי הישובים הערביים, גם היא אינה טענה מופרכת. הטענה שהנהגת הציבור הערבי הזניחה בעיות פנים של האזרחים ששלחו אותם לכנסת, כדי לעסוק בדיפלומטיה של הסכסוך הישראלי-פלשתיני היא בוודאי נכונה. ומצד שני, אלה אינן הסיבות היחידות לפשיעה במגזר הערבי, ואפילו אם כן, ברגע מסוים זה כבר לא משנה. מעבר לרף מסויים של פשיעה, גם אם כל התקלות הללו יתוקנו, יהיה קשה מאוד ל״חברה הערבית״ להתמודד עם פושעיה בלי מעורבות עמוקה, פעילה, אגרסיבית, של השלטון המרכזי.
האם ועד כמה אתם בטוחים שיש או אין א-לוהים? בואו להשיב לסקר האמונה הגדול
מעבר לרף, הפושעים נעשים חזקים ומטילים אימה על הציבור. וגם אם הציבור רוצה לשנות ״נורמות חברתיות״, הוא כבר לא יכול. מי שמרים ראש נגד הפושעים, ראשו נערף. מי שמתייצב כמכשול על דרכם, מסכן את נפשו ואת משפחתו. למעשה, ככל שפשע מתגבר, וככל שהפושעים מתחזקים, גובר הלחץ על הציבור להצטרף אליהם. להחניף להם, להיזהר בכבודם, לאפשר להם לעשות כרצונם. אם הפשע משתולל, קשה לבוא בטענות למי שרוצה שגם בבית שלו יהיה כלי נשק, רובה או אקדח, חוקי או לא חוקי, להגנה עצמית. אם הפשע משתולל, קשה לבוא בטענות למי ששותק בחקירה, למי שמסרב למסור מידע על שכניו, למי שמעדיף לא להיראות בחברת שוטר.
למעשה – ככל שהפשע משתולל הטיעון נעשה מעגלי. אחד מכמה טיעונים מעגליים.
הנה אחד: הערבים אשמים בעליית הפשע כי לא פעלו נגדו; אז הפשע משתולל; אז עכשיו הם עוד יותר לא פועלים נגדו; אז הפשע ישתולל עוד יותר; אז הם יפעלו עוד פחות נגדו. האמריקאים היו קוראים לזה ״וישס סייקל״, שמתאים הרבה יותר מהביטוי ״מעגל קסמים״ שיש לנו בעברית.
הנה שני: לציבור הערבי אין אמון במשטרה; משום כך הוא אינו שש לאפשר לה לפעול נמרצות למיגור הפשיעה; משום כך המשטרה נעדרת מהשטח, והפשיעה ממשיכה לעלות; משום כך האמון של הציבור במשטרה יורד עוד יותר; משום כך המשטרה לא מתקבלת בברכה ביישובים ערביים.
הבייס היהודי יכול לחשוב מהיום עד מחר שמקורה של הפשיעה בחברה הערבית הוא בחברה הערבית עצמה, בתרבות, בהתנגדות למדינה, במה שתרצו – בנקודה שישראל נמצאת בה כרגע מקורה של הפשיעה כבר לא חשוב. חשובה רק השאלה כיצד ניתן להתמודד איתה באורח אפקטיבי. ומי שמתעקשים שהתשובה היא ״קודם שישנו את תרבותם אחר כך נעזור״ למעשה מוותרים על התמודדות אפקטיבית איתה. למעשה מוכנים להפקיר חמישית מאזרחי ישראל לשלטון של כנופיות פשע. אולי משום שפחות אכפת להם, כי אלה ערבים. אולי משום שהם סבורים שזה. עונש ראוי על המחדלים של ההנהגה שלהם (מי שלא רצה משטרה, שלא יבוא בטענות). אולי משום שהם באמת סבורים שהמענה לפשיעה יכול לבוא מבפנים.
כך או כך או כך, ישראל מנהלת עם עצמה שיח של חרשים ביחס לבעיה אקוטית, שמחייבת טיפול חירום. במקום להתמקד בשאלה איך פותרים, היא מתמקדת בשאלה מי אשם. לקואליציה חשוב מאוד להזכיר שהיא לא אשמה – אשמים הערבים עצמם, או אולי הממשלה הקודמת, שהוקמה בשותפות עם ערבים. לאופוזיציה חשוב מאוד להדגיש שהממשלה אשמה – השר לביטחון פנים, שעסוק במצלמות יותר מאשר בעשייה, שר האוצר, שמחפש להנכיח את האידיאולוגיה שלו בכל העברה של כל תקציב, ראש הממשלה שמתקשה להפיק מהממשלה שלו אפילו פעולה משמעותית אחת של מדיניות קונסטרוקטיבית.
