שאלה פשוטה, מתבקשת, הרת גורל לשלטון החוק. שאלה שלכבודה התכנסנו בעצם שוב לבחירות לכנסת (נתניהו מתנהג כמי שמבקש להקים לעצמו את ממשלת החסינות והשחיתות). שאלה שהתשובה עליה אמורה להיות: "כן, אנסה להפוך את הממשלה והכנסת עיר מקלט לעבריינים" או "לא, זה לא יקרה, אכבד את החלטות הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. אגיע לבית המשפט כמו נאשמים אחרים בפלילים".

נתניהו לא השיב על השאלה. אבל גם לא הכחיש שהוא חותר לחוף המבטחים ששמו קבלת חסינות. הוא שוב התחמק, הוא שוב ברח ממתן תשובה חד משמעית, הוא שוב ניסה לבלבל את מיכל רבינוביץ' ואת רינה מצליח בדרך הבאה: לא ביקשתי לשנות את חוק החסינות... לא הכנסתי את החסינות להסכמים הקואליציוניים...

נכון, לא ביקשת זאת, רק שגם רבינוביץ' וגם מצליח כלל לא טענו זאת. השאלה היתה כאמור ברורה ופשוטה וצריך לחזור עליה: האם יבקש נתניהו מהכנסת להעניק לו חסינות או לא יבקש? נתניהו ניסה לפזר ערפל, ניסה להתחמק מהשאלה באמצעות אמירות חלולות בנוסח "השימוע כבר התרסק", "מדובר בתיקי סרק", "שברו את עדי המדינה באיומים ובסחיטה", "אין מדינת חוק שמעשים כאלה יחזיקו מעמד" – ועוד ועוד משפטים סתמיים מהמשפחה הזאת. הוא זרה חול בעיני הציבור התמים, אבל רבינוביץ' לא ויתרה.

היא לחצה, היא הזכירה לו מה שאלה, היא ביקשה תשובה ברורה וחדה ולא נענתה. נתניהו ברח כדרכו לסמטאות צדדיות, השליך רימוני עשן, הסתתר מאחורי אמירות  עמומות - בלי בשר, בלי עצמות. הוא נהג כך גם כאשר רבינוביץ' ניסתה להציל מפיו תשובה לפרסום של גידי ויץ בהארץ לפני שבוע – פרסום שייחס לו את השקר הגדול בחקירתו בתיק 2000: הוא לא הקליט את ארנון מוזס, טען שוב ושוב בעדות בשבועה, וחזר בו מהשקר רק כשהבין שההקלטות של רקיחת עסקת השוחד נמצאות כבר בידי המשטרה.

זה לא היה עוד שקר בחקירתו, אלא שקר בלתי נסבל שאילץ אותו לבקש את הפסקת החקירה כדי להתייעץ עם פרקליטו דאז, יעקב וינרוט  המנוח. רבינוביץ' נגעה בפצע הזה, הניחה עליו מלח, קרעה שוב את המסכה מפניו, לא העניקה לו הנחות. הוא לא הצליח לתעתע בה וברינה מצליח כי שתי המגישות המנוסות עשו שיעורי בית.

המטרה: ועדת הבחירות המרכזית

עוד מילה על הריאיונות עם ראש הממשלה: כדרכו ניסה אתמול נתניהו להתכסות בשמיכת הקורבן, הנרדף, האיש שבעוד רגע עומד להפסיד בבחירות. געוואלד, הוא צעק בדרכו, הצילו אותי, אני בצרות חברים – זה  לא ספין בחירות שלי, אל תפקירו את גורל המדינה בידי שלושה רמטכ"לים ושר בטחון לשעבר.

רק שראש הממשלה לא עצר כאן. אחרי ההתנפלות על המשטרה, על הפרקליטות, על היועץ המשפטי לממשלה ועל התקשורת החופשית המבקרת, חוקרת וחושפת – הוא סימן לעצמו מטרה חדשה: ועדת הבחירות המרכזית. היא מגוננת על מעשי זיוף, הוא רמז, היא לא נלחמת בהם ברצינות, היא מועלת בתפקידה. את החיצים האלה ירה לעבר השופט חנן מלצר ומנכ"לית ועדת הבחירות המרכזית, עו"ד אורלי עדס, שלא חקרו, לגרסתו, מידע וחשדות שהובאו לידיעתם.

נתניהו שוב התבלבל ושוב מבלבל: ועדת הבחירות אינה מנהלת חקירות. אין לה כלים לכך. התפקיד הזה, עם כל הכבוד, שמור למשטרה.  אם יש לראש הממשלה טרוניה כלשהיא – יתכבד לפנות באמצעות נושאי כליו למפכ"ל בפועל.

זאת הוא לא עשה בינתיים. הוא פסח עליו. הוא ויתר על התענוג לטובת ההתנפלות על ועדת הבחירות. פתאום הוא לא סומך על חבר נשיאות הוועדה, חבר הכנסת דוד ביטן? הוא לא נותן אמון באיש ששכב למענו על הגדרות עשרות פעמים?