גביע העולם 2002, שנערך בקוריאה הדרומית ויפן, יישאר צרוב בזיכרוני לנצח: זהו הטורניר האחרון שבו צפיתי כילד. שלהי כיתה י', רוב חבריי לשכבה טרודים בבגרויות הראשונות, בשיעורי התגבור ובמבחני המתכונת, ואני עסוק בדבר אחד בלבד - כיצד אני מצליח לצפות במשחקים מהמזרח הרחוק, שמועדיהם אפעס התנגשו בלוח הזמנים של מערכת החינוך.
בזמן שהכדורגל האירופאי עבר מ-4-4-2 קלאסי ל-4-5-1 עם החלוץ המדומה - האבטיפוס של ה-4-3-3 שכולנו מכירים היום - אני עמלתי על טקטיקה קצת אחרת אבל ברורה מאוד: 10%. מה זה אומר? סך השיעורים מהם מותר להבריז ועדיין להיות זכאי לציון בסוף השנה.
כמו ב-1970 וב-1986, גם הטורניר של 2002 נפתח ב-31 במאי. יום מיוחד לעכברי הטריוויה, שזוכרים כי 12 שנים קודם לכן עלתה לאוויר קומדיית המצבים המצליחה בהיסטוריה, סיינפלד. הקמפיין של אלופת העולם, צרפת, שהחל באותו יום נגד סנגל, קיבל עד מהרה מימד של קומדיית טעויות. שער עצמי של פרנק לבוף בישר על העתיד לבוא, וצרפת סיימה את שלב הבתים שפופת ראש, ללא שערי זכות ועם כרטיס הטיסה לעיר האורות. ארגנטינה, אלופת עולם נוספת, מצאה את עצמה בחוץ גם היא.
רוסיה 2018 - כתבת נוספות:
המדריך המלא: איפה ישודרו כל משחקי המונדיאל?
אני לוזר? השחקנים הגדולים בהיסטוריה שלא זכו במונדיאל
למסי נשאר עוד אתגר אחד בקריירה - להיפטר מצילו של מראדונה
אוהדי נבחרת קוריאה הדרומית חוגגים את הישג חצי הגמר (צילום: אי-פי)
בכלל, זה היה טורניר מוזר. לראשונה שוחק משחק באצטדיון מקורה, כשגרמניה פגשה את ערב הסעודית. לצופה בבית הייתה תחושה שהוא עד למשחק קטרגל ענקי, אבל זה לא היה הסיפור. זכינו במנת הפתיחה המשולשת של מי שלימים יהפוך למלך שערי הגביע העולמי בכל הזמנים, מירוסלב קלוזה. קוריאה הדרומית, שנהנתה מתמיכה של הקהל הביתי, ויש שיגידו גם מזו של השופטים, הגיעה עד למעמד חצי הגמר, כשבדרך היא מדיחה שתי טוענות לכתר, ספרד ואיטליה, אותה ניצחה בעזרת שער הכסף.
כבר חשבנו שזה יהיה הטורניר של הסינדרלות. ראינו בעיני רוחנו גמר מרגש בין טורקיה למארחת. אני בטוח שלא מעט מפרסמים נתקפו חיל ובעטה נוכח המחשבה הזו. למזלם, לטורניר הזה חזר אחד - רונאלדו. הברזילאי, שארבע שנים קודם לכן, על פי דיווחים שונים, חווה התקף אפילפטי ולא התייצב למשחק הגמר, ידע שיש לו חוב לפרוע. שמונה שערים ותספורת אחת סללו את דרכה של הסלסאו לגמר ולזכייה חמישית בתואר, הישג שאף נבחרת לא הצליחה לשחזר עד היום.
הדחה כואבת. דייויד סימאן מלווה את הכדור של רונאלדיניו לרשת (צילום: אי-פי)
לא רבים זוכרים שאוליבר קאן, מי שעמד בשערה של נבחרת גרמניה באותו הגמר, נבחר לשחקן המצטיין של הטורניר. זה לא היה סיפור המשחק, לפחות מבחינתי. אחרי שצלחתי את אתגר הצפייה בשלבים המוקדמים ומשחקי ההכרעה, הגמר אמור היה להיות משימה פשוטה יחסית. 14:00 בצהריים, החופש הגדול, על פניו שום כוח לא יכול היה למנוע ממני את המשחק הזה, חוץ מהדבר היחיד ששכב על פניו – אני.
עשרה ימים מאז יצאתי את כותלי בית הספר זיו הירושלמי לחודשיים הקרובים, והשעון הביולוגי התאים את עצמו לדבר השני שהכי אהבתי אחרי כדורגל - כדורגל במחשב. שעות של משחק בשקט ובעלטה עשו את שלהן, ולגמר של 2002 פשוט לא התעוררתי.
16 שנים חלפו מהטורניר ההוא. לא יהיה זה מוגזם לומר שבכל אחת מהן בכיתי מחדש את ההדחה הכואבת של אנגליה, אהובתי הנצחית, ושל אליליי ילדותי מייקל אואן וסטיבי ג'י. הרבה זמן ניסיתי להבין איך ברזיל הפכה את ה-1:0 המוקדם ל-2:1 כואב וצורב. היום אני יכול להציע הסבר אלטרנטיבי בן שלוש מילים: דייוויד, סימאן ורונאלדיניו.
השתתף בהכנת הידיעה: אורי לביא
