כל ספר של עוזי וייל הוא אירוע משמח, הזדמנות להישאב בזרם התודעה של יוצר יוצא דופן בנוף הספרותי הארצישראלי. הפעם וייל קופץ עוד דרגה של עומק פנימה. זה ספר מצחיק, לפעמים אפילו מגלגל בצחוק רם, בעיקר בתחילתו, ויש בו שפע רעיונות עלילתיים מומצאים וסיפורי משנה אמיתיים עם פיתולים מתעתעים וידע אזוטרי על אנשי תרבות נשכחים, בנוסח העוזי ויילי המוכר והאהוב על אוהביו, אבל בעיקר זה ספר שכולו לב ונשמה.
קפיצת המדרגה מתבטאת פה לדעתי באומץ להעמיק אל תפיסת עולם מיסטית, שבהגשה רגילה הייתה עלולה להיתפס סתם כמוזרות הזויה, ואולי לכן היא נעטפת כאן בסיפור עלילה פנטסטי, כמעט מד"בי. למעשה, אם נתגבר רגע על תעתועי העלילה, הספר מגיש לנו את תפיסת הנסתר של עוזי וייל, את מבנה המציאות כפי שהוא נגלה בתודעתו ברגעי התעלות של איחוד שמולידים תובנה על עצם הקיום. מצחיק ומקסים ויפה לראות שעצם הקיום, המבנה האמיתי של כל מה שיש, מתפרש בתודעתו של עוזי וייל כמו ארכיון אדיר של ידע (הרי תחילת דרכו היתה כארכיונאי בעיתון העיר), שאפשר לשלוף ממנו תיקיות ולפעול בהן כמו שפועל שאמאן במארג אחורי הקלעים של הגשמיות. אבל הידע הוא רק היבט אחד של הנסתר. ההיבט השני, והמפעים יותר, הוא האהבה. זהו ספר רווי אהבה, של מתאהב כרוני. האהבה נמצאת בו בזיכרונות של אהובות עבר, בהתמסרות לאהובות הווה, ובאהבת תיאטרון וספרות וילדים ואנשים ועולם. הטקסט כולו רווי אהבה, ויש תחושה שהוא נכתב לא רק מתוך תודעה פתוחה של אנטנה רגישה במיוחד אלא בעיקר בלב פתוח ונדיב מאוד.
