יש ספרי שירה שאינם מניחים לך גם שבועות ארוכים לאחר הקריאה. כזה הוא "שאישה אינה א-להים" מאת רוחמה וייס. לא-להים אין גוף ואין דמות הגוף, וזו גם החוויה של המשוררת שגופה נבזז ממנה כנפגעת גילוי עריות מצד אביה. "שֶׁאִשָּׁה אֵינָהּ אֱ-לֹהִים / שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַחְזוֹר גָּלוּת וּתְקוּמָה". היא כותבת בשיר הפותח את ספרה הקשה, אבל השלילה הזו מגלה כי לאישה דווקא יש תקומה: למרות השבר הנורא העומד בבסיסה ושברים אחרים שפקדו את המשוררת בחייה, שירתה של רוחמה וייס היא שירה של הכרעה מוסרית וגדלות נפש. זהו ספר חזק ומרומם שמדובב את הצורך באהבה ואת הסכנה שבה ונקרא בנשימה אחת. "שאישה אינה א-להים" הוא ספר חשוב, לא רק בשל נושאו הנורא וההכרח לדובב אותו, אלא בעיקר שהוא מראה כי גם במצבים שהזוועה שבהם לא ניתנת כמעט לתיאור במסגרת השפה, הכוח לבחור בחיים חזק מכל: "כִּי לִפְעָמִים אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת,/ שֶׁהֲרֵי הַנְּשָׁמָה נִסְרֶקֶת בְּמַסְרְקוֹת הָאֵימָה,/ וַאֲפִלּוּ הַשַּׁחַר לֹא מִתְמַלֵּא עָלַי רַחֲמִים לְהָעִירֵנִי./ כְּשֶׁכָּלוּ הַכִּנּוֹרוֹת וְתִקְוַת הַנְּבָלִים / וְהַכָּבוֹד כְּבָר מִזְּמַן - / נוֹתְרָה רַק אֶפְשָׁרוּת אַחַת / אֲנִי אָעִירָה שַׁחַר".
