"דיוקן זואולוגי, לקסיקון" הוא ספר מלא הפתעות, מסעיר ומענג שראה אור השנה בהוצאת פרדס. גורני עסקה בשמירת טבע וחקרה אקולוגית נדידת ציפורים ושירת ציפורים, ככה שהיא ד"ר לאקולוגיה התנהגותית אבל בימינו היא בכלל מלמדת מגדר באוניברסיטת חיפה וכותבת. הספר הזה הוא אפוא מין וריאציה סגנונית חופשית ויצירתית על הלקסיקון הזואולוגי הקלאסי. לכל חיה שהיא בוחרת להתמקד בה, לפי סדר אלפביתי, גורני נותנת הגדרה רחבה אבל אז גם מקשרת אותה לאסוציאציות תרבותיות ופרטיות. מדובר על חיבור מהמם בין אקדמיה לספרות. אם זה מה שהיו עושים באוניברסיטה - בכזאת רמה של שאר רוח וחירות אמנותית - אין לי ספק שהייתי נשארת שם לעד.
הזרימה המשוחררת של גורני בין רפרנסים ממנעדי גובה שונים של ההגות והספרות האנושית לבין איזכורים והיזכרויות - לפעמים כמעט אגביים - מחייה שלה, היא שהופכת את הספר הזה לפסיפס כה מרענן ומרתק לקריאה. באופן זה, בערך על "חמור הבית" למשל, אנחנו מתחילים בהדהוד ממיס לב של יואל הופמן על ריסי עיניה היפים של האתון, למדים שהחמור הוא סמל המפלגה הדמוקרטית מאז 1828, מתוודעים לציטוט מפליא ומרטיט על האתון מתוך מסכת אבות, נזכרים ב"הרפתקאות חמור שכולו תכלת" לנחום גוטמן ובאיה חברו של פו הדב לא.א. מילן וכמובן שלא יכולים לחמוק "מחמורו של משיח".
במקביל המחברת מציפה לתודעה ביטויים ודעות קדומות על חמורים, מפגישה אותנו עם חמורים מכוננים מימי ילדותה ועם חמור חולה אחד בהר בסיני שהיא ובן זוגה הצילו בעזרת תה מעלי ערבה שצמחה בג'בל צפצפה. מכאן קצרה הדרך עד ההיגוג של גורני על חמורים משוטטים של פלסטינים שמשטרת ישראל מחרימה. זו רק דוגמה קטנה וחלקית אחת מתוך ספר האוצרות הזה, אך היא מדגימה היטב בעיניי את המזיגה המהפנטת והאפקטיבית כל כך שגורני יוצרת בין האישי לפוליטי על כל גווניו. רוצו לקרוא!
