בפרוזה פרגמנטרית, צלולה, חדה, מצליפה, מתומצתת וישירה, בשורות קצרות חסרות רחמים, שאינן מתלכדות לסיפור קוהרנטי וממילא גם אינן מתמסרות לשום פרשנות קוהרנטית, פורשת מיטל זהר בספרה "נבדה" מבט "נוודי", נודד, נומדי, על התפרקותו של תא משפחה ועל קריסתו של בית.
מלאכת הממואר של מיטל זהר אינה מבקשת לשחזר אירועים אובייקטיביים, בראש ובראשונה את אירוע התרסקות מטוסו של האב, אותה תאונה שיש בנוכחותה האניגמטית כדי להסביר את התודעה המשפחתית המתעצבת, למעשה, בצלן של שתי מחלות מתנגשות: אם חולת סרטן ואב חלש וכושל, אב נוכח-נפקד שקם לתחייה, לאמיתו של דבר, רק במעשה הכתיבה של הבת. זהר מבקשת יותר מכול לבדות מה היה, מפני שהאמת המזוקקת של האירוע אינה האמת העובדתית שעשויה להופיע ב"דוח התאונה" אלא טרנספורמציה בדיונית, המוזנת בין השאר מן הקופסא השחורה של הזיכרון הפואטי. "נבדה" היא משום כך בעת ובעונה אחת סיפור ומטא-סיפור, סיפור מודע לעצמו שבאמצעות שזירה של אירועים, חלומות ופנטזיות מקבל איכויות רפלקסיביות המורות על מעשה הממואר עצמו כעל עיבוד מתמשך של עובדות באמצעות בדיון ובדיה, "חצי חלום, חצי מציאות" בלשונה של מיטל זהר.
"נבדה" כתוב במעין שפה זרה, שפה גיאולוגית שדרכה מיטל זהר משחזרת את מה שאפשר לכנותו "שפת אב". הסחרחורת שמטיל הסיפור שלה נובעת מכך שמדובר באב שחסר את מה שמכנים בדרך כלל "חוק האב", אב שלעתים נחשף בשקריו, ושבעטיו זהר חותמת את הממואר במשפט: "במקום להקיף אותו אני מקיפה רק את צלו". אלא שהממואר שלה שואל בכל זאת אילו אפשרויות נפשיות פתח האב הזה בפניה. "בכל זאת הייתי הבת שלו," היא כותבת.
