"יובלי, תהיי מתה. תהיי מתה" כך ללא תמונה, רק תמונת תרשים הצליל של השיחה הזו בין בת לאביה שמבקש ממנה לעשות את עצמה כמתה כדי לחיות, כך נפתח סרטו של דן פאר #NOVA. "זה סרט פצוע נפש" אומר דן פאר בשיחה חשופה וכאובה בהסכת ״מאחורי הקלעים״ עם רותי קרן.
האזינו לפרק המלא:
פאר מספר שהרעיון להפוך את הסרטונים הקצרצרים הללו לקולאז' ולסרט, נבט בו תוך כדי התנדבות בחמ"ל הנעדרים, כשהתבקש לחפש נעדרים מן המסיבה ולאתר אותם. "לילה אחד התאספו התמונות והשמות, וחלמתי את הסרט. פשוט חלמתי אותו. ואז התחלתי להניע את העשייה. לאסוף את הסרטונים, לברור, לבדוק מה מתאים למה, את צילומי הטלפון הורטיקליים שילשנו והתמונה הרוחבית הקולנועית מכילה בו זמנית שלושה סרטונים במקביל. כמו שזה היה בשטח".
"הצוואות שהם צילמו, הפרידות מבני משפחה, הטלפונים לאבא ואמא למישהו שיציל, למישהו שיבוא כבר, למה הם לא באים אבא? זועקת יובל בשיחה המצמררת הזאת, הנשימות, רחש הריצה בשדות, היריות ברקע, הדממה, כל אלו היה בהם מספיק ולא היה צורך לחשוף את נפש הצופה לקונקרטיזציה של הטבח. הדמיון יודע להשלים לבד, והאפקט שנוצר חזק אף יותר" מסביר פאר.
גם עכשיו, פאר עדיין נסער, ומספר על המחיר הנפשי שהצפייה היומיומית במשך שעות ארוכות גבתה ממנו במהלך החודשיים האחרונים. "זה נכנס לי לחלומות, לא יכולתי לישון, כל הזמן ראיתי את התמונות שלהם, לילה אחד חטפתי התקף חרדה, כמוהו לא היה לי מעולם, רעדתי, לא ידעתי את נפשי, הרגשתי שאני מתמוטט, לבסוף חיבקתי את הילד הקטן שלי בן הארבע וחצי, את הגור הטהור המתוק הזה, ורק כך נרגעתי ונרדמתי".
חלק מהתיעודים היו של הנרצחים מהמסיבה, כך מספר פאר "היה שם בחור, אופיר שמו, שחוגג יום הולדת, הוא היה בסטטוס חטוף. ותוך כדי הכנת הסרט הסתבר שהוא נרצח. והתרסקתי. הוא נרצח לי. הרגשתי ממש שבן משפחה נרצח". הוא מספר גם על גיבורי הסרט, שאיש מהם לא הכיר קודם אבל הוא בקשר איתם עד היום. "הם חולקים חוויה טראומטית ומתוך כך הם ביחד כל הזמן, ישנים ביחד, נמצאים ביחד, כשנפגשו שתיים מהניצולות בביתי, הדבר הראשון שהן שאלו זו את זו היה: איפה התחבאת?"
פאר מספר שהיה לו חשוב להציב במקביל על המסך המפוצל את חגיגת השמחה לפני שהעולם התהפך, ובה בעת להראות את מחבלי חמאס על אופנועים בשיכרון וצהלות שמחה של רוע ואופל, צעירים בני אותו גיל ופער בלתי נתפס ביניהם, אך למרות כל זאת, הוא בחר לסיים את הסרט באור לבן, בצילומי המסיבה, ברגע שלפני. ובמשפט: אנחנו עוד נרקוד.
