הכללים לחיים בעולם המודרני מוכרים לכולנו. ישנה שאיפה אוניברסלית לחוויית משתמש שתהיה כמה שיותר פלאג-אנד-פליי. המקום אמור לתמוך בתושביו. השכונות החדשות שנבנות כבר נראות כמו דבר שהגיע באריזה שטוחה עם כל החלקים בפנים, וחוברת הוראות מאויירת. קיבוצים, מאידך, הם סיפור שונה. אם נשאר רגע, לטובת הדימוי, במחסני איקאה, הקיבוץ מורכב ממה שנותר על הרצפה בסוף הסייל השנתי. מין יציר כלאיים ייחודי שחובר לו יחדיו בזיעה, דימיון ותקווה מגבב אקלקטי של חתיכות. מקום שאין כמותו, עם תושבים שאין כמותם, שמוכרחים לתמוך בו והאחד בשני על מנת שיתקיים. בין אם זה נכון עובדתית או לא, התחושה היא שללא עירוניים עדיין תהיה עיר, אבל בלי קיבוצניקים לעולם לא יוכל להתקיים קיבוץ.
האזינו לכל התוכניות ביום השידורים המיוחד בכאן תרבות | הוא עוד ישוב
בתחילת שנת 2022, כשיצא לי ספר שעסק בפגיעות מיניות בקיבוץ, היה לי נדמה שהתנועה הקיבוצית הותירה את כל המחלוקות מאחור והתאחדה על מנת לקום עלי עם קלשונים. הזעם היה מבהיל. כמי שגדלה בעיר, אבל תמיד השוותה את שכונת לב תל-אביב לקיבוץ, הבנתי באחת את עומק הטעות שלי. הרי לו הספר שלי עסק בתקיפות מיניות בתל אביב, איש לא היה מרים עלי אפילו מזלג. ועכשיו אין מי שירימו קלשונים. אפילו ידיים קוטפות אין מספיק. בקושי נשאר מי שישמע את התנובה נופלת על הארץ ומתקלקלת.
יום הזיכרון ויום העצמאות האחרונים היו בלתי נסבלים. הרי לא יתכן שהגיע הזמן לבכות על הגמור, ואז לחגוג את היש. האם בתקופה בה אין שום אפשרות לשכוח, באמת צריך לומר יזכור? אפשר לכל הפחות להמתין שחרבות הברזל יתקררו מעט. תחושה דומה מתעוררת בי לקראת חג השבועות, שהוא למעשה חג העצמאות הקיבוצי, בו מעלים על נס את הצלחות הקיבוץ ואת הנפשות היצרניות שאוחזות בו היטב מכל הכיוונים.
מילדות, כמעט בכל שנה אני נוסעת לטקס השבועות הקיבוצי, ושמחה לגלות שלמרות הכל, שוב הטנא מלא, ראשי הקלנועיות עטורים פרחים, שוב לא ויתרו על מחול המיכלזונים, וצמד מנופים חקלאיים מבצעים כוריאוגרפיה לצלילי מוזיקה, ובעיקר שהתינוקות ממשיכים להיוולד, והוריהם המתוקים מציגים אותם בגאווה לחברים. טקס כזה נראה כמעט אכזרי עכשיו. כל יש מעיד על האין הגדול. סלינו על כתפינו, ראשינו מורכנים. מי ידע שסלים ריקים יכולים להיות כבדים מאלה המלאים.
הספר שכתבתי, ״המתנדבת״, לא היה יוצא עכשיו. אין לו מקום במציאות של קיבוצי-רפאים. זוהי שעתם של החלוצים החדשים בקיבוצים. להם שמורה הזכות לשוב לביתם ולראות מה ניצל מהשריפה. להם שמורה הזכות להמציא את עתידם ולספר את סיפורם. בעתיד נוכל לחזור ולהכנס, ולעשות להם צרות של עירניקים וילדי חוץ. מתי זה יקרה? מוקדם לומר. אולי כשהשערים הצהובים ישובו לשכנע מישהו ביעילותם.
