שואלים: לך היה טוב או היה רע בילדות בקיבוץ?
אומרים: כל אלה שאומרים שהיה רע, שיזכרו, גם במשפחות העירוניות, הנורמליות והנורמטיביות כביכול, יכול להיות רע.
אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים.
לא משנה באיזה אחוז היית, אף פעם אי אפשר היה להכחיש שהיו כאלה שהיה להם רע.
גלוי לעיני כול, סבלם של האחרים הגיע אלינו כהד קרוב. את מי שבכה אפשר היה לשמוע בחדר בית הילדים וגם בחדרים הסמוכים. תופעת לוואי שאולי לא נלקחה בחשבון בלינה המשותפת – חדירת הסבל של הילדים מאחד לשני.
נחשון גולץ לא היה בתשעים אחוז. ולא בעשרה. הוא קִיים שבר עשרוני של אחוז שהוא חי בו בבדידות מוחלטת. הוא עשה מעשה שאף אחד לא עשה, לא לפניו ולא אחריו. הוא התראיין לעיתון "הארץ" והצהיר על כוונתו לתבוע את רשם האגודות השיתופיות בתביעת נזיקין אזרחית על נזקי החינוך המשותף.
עיקר טענותיו של נחשון התפרסמו בכתבה של ורד לוי ברזילי במוסף "הארץ" בשנת 2000.
את האישום הוא מתאר שם כך: "האישום: ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף. מטרת הניסוי: יצירת אדם חדש תוך כדי יציקת תכנים דמיוניים למושגי יסוד כמו הורים, בית, כסף, עבודה, אדמה".
הוא אומר לוורד לוי ברזילי, בתחילת הכתבה: "אני נראה לך בן אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה. נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים, אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים. ומדובר, כידוע, באלפים."
האזינו לכל התוכניות ביום השידורים המיוחד בכאן תרבות | הוא עוד ישוב
***
נחשון גולץ לא גדל בקבוצת "נרקיס" בה גדלתי, ולא ביחיעם, הקיבוץ בו נולדתי. הוא גדל בקבוצת "רקפות" ונולד בקיבוץ רוחמה, בדרום הארץ. הוא צעיר ממני בתשע שנים. כשהכתבה עם נחשון התפרסמה במוסף "הארץ", חייתי כבר עשרים שנה בתל אביב, הייתי בת ארבעים. הרגשתי אחרת לגמרי ממה שנחשון תיאר, אבל ידעתי שהוא יכול היה להיות אחד הילדים בבית הילדים בו גדלתי בקבוצת "נרקיס", במיטה ממול, אחד מארבעה. לצד כל מיטה ניצבה ארונית קטנה. מעל המיטה שלי היתה תלויה תמונה, עבודת אפליקציה, ככה קראנו לזה, של ילדה רזה. רגליה וידיה היו עשויות ממנקי מקטרות. היא לבשה חולצת טריקו עם פסים בכתום ולבן וחצאית לבד ירוקה. היו לה שתי צמות שחורות דקות עשויות מחוטים. אני לא יודעת מי בחר לנו את התמונות או מי יצר אותן. אולי עשינו אותן בעצמנו בשיעורי המלאכה, לצד צבעי הבטיק שלמדנו לרקוח על פתיליות ולצד החותמות שיצרנו מתפוחי אדמה? האם היתה תלויה תמונה מעל כל אחת מהמיטות? נקשרתי לילדה בתמונה. קירות החדר היו צבועים בצבע שמן צהוב (צבע שמן מקל על רחיצת הקירות). בהיתי בקירות ובתמונה בזמן שאסור היה כבר לקרוא במהלך מנוחת הצהריים, כשהמטפלות היו מפטרלות במסדרון. הכרתי כל סדק בצבע השמן. בלילות בהיתי בקירות ובתמונה בזמן שהמטפלת קראה לנו סיפורים מקצה המסדרון שלאורכו היו חדרי השינה. לא ראינו אותה, רק קולה נשמע. הסיפורים או השירים שקראה עפו מקצה המסדרון והגיעו לכל הילדים בכל החדרים, והמילים נכרכו סביבנו כמו שמיכה. צבע השמן הצהוב, הרחיץ, היה הופך אז לזהב.
