מאז 7 באוקטובר, נוכחותן של נשים בשיח הציבורי ובמוקדי קבלת ההחלטות בישראל הפכה משמעותית מתמיד. אך האם המדינה באמת מקשיבה להן? הכוריאוגרפית דניאל גליה-קינד יצאה לבדוק זאת: במשך 40 ימים צילמה אימהות, נשות רוח ותרבות כשהן ניצבות מול שעון השמש 1980 – פסלו של חתן פרס ישראל דני קרוון, שממוקם מול קריית הממשלה בירושלים. כל אישה צולמה כשהיא מצהירה על סעיף משלה בחוזה חדש שהיא מבקשת לחתום עם המדינה.
בפרויקט צולמו נשים רבות – מהסופרת מיכל גוברין, דרך פרופ' יולי תמיר, ועד רייצ'ל גולדברג פולין, אמו של החטוף הירש גולדברג פולין ז"ל. כל אחת מהן ניסחה סעיף משלה לחוזה חדש עם המדינה – מסמך סמלי שמבקש למקם את קולה של האישה במרכז. שיתוף הפרויקט, שיתקיים ביום האישה הבינלאומי במרכז סוזן דלל, מתמודד עם התהייה איזה חוזה מדינת ישראל מקיימת עם אזרחיותיה – ואיזה חוזה הן דורשות בחזרה.
להאזנה לשיחה המלאה עם דניאל גליה-קינד ותמר קרוון>
גליה-קינד מתארת את הקושי של נשים לתפוס מקום בשיח המדיני: "במשך שנים, נשים נמנעו מלתת במה לידע האימהי", היא מסבירה לגואל פינטו בתכנית "גם כן תרבות", "הייתה תחושה שזה תחום ביתי, רגשי, ולכן אין לו מקום על שולחן הדיונים".
לדברי גליה-קינד, דווקא ההפרדה הזו מסוכנת: "את המדינה מנהלים גברים עם השקפות עולם שקשורות ללחימה ולניצחונות, ואת הבתים מנהלות אימהות. הגיע הזמן לשלב בין העולמות". לדעתה, הריחוק של אמהות מהשיח הציבורי קשור גם לדרך שבה החברה, כולל אמהות עצמן, תופסות את חשיבות הידע והדעות שלהן: "לא פעם שמעתי מנשים מרשימות: 'בזה אני לא מבינה'", גליה-קינד נזכרת, "ואז כשהן התחילו לדבר – הן הבינו שהן יודעות. אנחנו יודעות".
המהלך של גליה-קינד הוא לא רק יצירה אמנותית, אלא מאבק חברתי להביא את קולן של האימהות אל לב השיח הציבורי: "זה לא פשוט לכל אישה לעמוד מול מצלמה ולהגיד בביטחון: 'אני חושבת שהמדינה צריכה להתנהל אחרת'".
בין המשתתפות בפרויקט הייתה תמר קרוון, בתו של היוצר דני קרוון - שלרקע יצירתו צולם הפרויקט. קרוון מאמינה כי אביה היה תומך בפרויקט, אך בוחרת לשאת עיניים דווקא אל גבר אחר במשפחתה: "כשילדים מתגייסים, אנחנו מוסרים אותם למדינה – ולכן המדינה חייבת לשמור עליהם", היא אומרת לאחר שמציינת את בנה בן ה-23, "זה אומר שאם ראשי המדינה מחליטים לצאת למלחמה, הם צריכים ללכת בראש השיירה. לא לשבת בבונקר ממוזג ולשלוח את הילדים שלנו. אם ביבי נתניהו היה צריך ללכת בראש השיירה, אני לא יודעת אם היו מלחמות".
הפרויקט לא מסתיים רק בצילום ובתיעוד. המטרה של גליה-קינד היא להפוך את הדמיון למציאות: "אנחנו חייבות לתרגל את הדמיון שלנו, כי בלי זה לא נוכל לייצר שינוי", היא מסבירה לגואל פינטו, "יש ציבור שיכול לדמיין את ההצעות שעלו כאן, ויש מי שאומרים – זה לעולם לא יקרה פה. אבל אם לא נדמיין, לא נשנה".
קרוון מסכמת את משמעות הפרויקט עבורה: "המצב כל כך קשה, שאנשים כבר הפסיקו להאמין שאפשר לשנות. אבל אם ניכנס מתחת לפוך ונגיד שזה הסוף – אז זה יהיה הסוף". "הנשים בפרויקט שלנו לא רק מבקרות – הן מציעות פתרונות", מוסיפה גליה-קינד, "אנחנו יודעות מה צריך לעשות, אנחנו מתוות למדינה דרך חדשה. עכשיו השאלה היא אם מישהו יקשיב".
