בשיחה נוגעת ללב עם הסופרת והמאיירת אלונה פרנקל, היא מספרת לגואל פינטו ב'גם כן תרבות' על חייה בין מלחמות ויצירה, ואיך היא בכל זאת שומרת על אמונה בעתיד: "נולדתי למלחמה – בגיל שנתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, וכעת, בגיל 88, אני שוב בתוכה". היא מדברת בכאב על המצב הנוכחי, מבקרת את אוזלת ידה של המדינה במתן ביטחון לאזרחיה ומביעה אכזבה עמוקה: "אני מרגישה שהמדינה נטשה אותי. הפעולות שנעשות בשמי ובכספי לא מקובלות עליי – זה כואב, עצוב נורא."
להאזנה לשיחה המלאה עם אלונה פרנקל>
לצד ביקורת חריפה על השיח הציבורי, פרנקל, שהתבגרה בזמני מלחמה, מדברת ברגישות על ילדים, על הצורך שלהם בבהייה, בזכותם לחופש רגשי ולא רק לחינוך. "אני חושבת שילדים זכאים לקצת הזנחה. לא כל הזמן חוגים ודחיפות. הם צריכים ללמוד להתבונן." הספרים שכתבה, כמו "איך נפתלי בא לעולם", הפכו לקלאסיקה חינוכית, אך לדבריה, המסרים החזקים באמת מגיעים מדוגמה אישית ולא מספרי עזר.
למרות העצב, התקווה לא כבתה. פרנקל מתארת כיצד היא מוצאת יופי בצמח פשוט בגינתה, וכיצד היא מאמינה שדווקא הילדים של היום - על אף המציאות הקשה - יכולים להיות אלה שישנו את העולם. "הם העתיד. אפשר להציע להם תקווה, ללמד אותם שהכול מעשה ידי אדם - ושהם יכולים לשנות את זה." דבריה נחתמים במסר אופטימי של אמונה בכוחם של בני אדם לייצר מציאות טובה יותר, גם בתוך החשיכה.
