רוב האנשים נולדים למולדת אחת, אבל המשורר והסופר פיאם פילי הוא בן לשלוש אומות: הרפובליקה האסלאמית של איראן, ממנה ברח אחרי שיצא מהארון, ישראל, שבה מצא מקלט, ואיראן החופשייה - שעליה הוא עדיין חולם בלילות. "לעיתים אלו לא חלומות - אלא סיוטים," הוא מסביר לגואל פינטו בתכנית 'גם כן תרבות', "כי אני זוכר את עצמי שם, עם המשפחה שלי. זה היה לא פשוט".
להאזנה לשיחה המלאה עם המשורר והסופר פיאם פילי>
פילי, בן 40, נולד במערב איראן בזמן מלחמת איראן-עיראק. יצירתו הפיוטית זיכתה אותו בהכרה – אך גם רדיפה. ספרו "אני אצמח ואניב פירות; תאנים", שעסק בין היתר בהיותו הומוסקסואל, הכניס אותו מיד לרשימה השחורה של משמרות המהפכה. הוא ברח לטורקיה, ומשם – דווקא לישראל. "אני מרגיש שזו לפחות המדינה השנייה שלי," הוא אומר באנגלית רהוטה עם מבטא פרסי קל, "בגלל שכשאני רואה אנשים, כשאני רואה את הפנים שלהם - אלה בני הארץ שלי. אני לא רואה אנשים אחרים מארץ אחרת."
התחושה שרודפים אחריו והזרות המעיקה ליוו אותו כשנמלט מאיראן לטורקיה - וגם אחרי שהגיע לביתו הנוכחי, מדינת ישראל. השנים הראשונות שלו בישראל כללו שימוש בסמים ואשפוזים פסיכיאטרים מרובים. הזהות הכפולה של מי ששייך לשתי מדינות עוינות זו לזו, אשר שתיהן חלק ממנו, לא עוזבת אותו: "ברחתי מגיהנום אחד – ישר אל גיהנום אחר". כאשר נשאל על שמחה, הוא משיב דווקא על תחושת הטראומה העמוקה מהחיים ברפובליקה האסלאמית של איראן: "כואב לי ששלושה עשורים מחיי בוזבזו על המדינה הזאת. גם בחיפה (היכן שפילי מתגורר בימים אלו) הם עדיין לא משאירים אותי לבד, אז אני לא בדיוק שמח," הוא משתף, אבל מסיים עם תשובה ישראלית להפליא ובעברית: "אבל סבבה".
המשפחה שלו עדיין באיראן – אך הקשר עימה נותק השבוע, לאחר שהשלטון האיראני חסם לא רק את האינטרנט, אלא את כל התקשורת הטלפונית. הוא אמנם דואג להם, אבל טוען שהתקיפות הישראליות והאמריקאיות באיראן הן בשורה נהדרת: "אני לא מרגיש שמפציצים את המדינה שלי. אני מרגיש שמפציצים את האייתוללות – וזה משמח אותי. העולם צריך לשמוח אם הם יחלשו".
