בחירות העורכים - כאן 88

כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.

Balkan Beat Box – No Rush

בשביל להבין ששיר של בלקן ביט בוקס מתנגן דרך הרמקולים, אין צורך להפעיל שאזאם. הצליל הכל כך ייחודי שהלהקה עמלה עליו במשך שני עשורי פעילות כבר עושה את שלו. מהרגע שהקול הצרוד של תומר יוסף מפציע, הביט ההדוק של תמיר מוסקט נכנס לעניינים ואחד מכלי הנשיפה שאורי קפלן מחזיק מתפרץ אל האוזניים של המאזין, אי אפשר כבר לטעות. אותו מיקס אופייני כל כך נשמר גם בסינגל החדש של ההרכב, No Rush. כבר מהרגע הראשון בלקן ביט בוקס מפעילים את כל התותחים הכבדים - נעימת חליל יפהפיה מגבה את המלודיה, פריטת גיטרה עדינה אך קצבית, ביט מינימליסטי ושירה אדירה של תומר יוסף. בגזרת הליריקה, יוסף שר שאין מה למהר, צעד אחר צעד - והמטרה תושג. קל להסיק שהמילים הללו מופנות למושא אהבה, אבל זוהי גם מטאפורה לא רעה לקריירה הנהדרת של הלהקה, שנכנסת כבר לעשור השלישי שלה. צעד אחר צעד היא פילסה את דרכה אל עבר מעמד נדיר במוזיקה הישראלית כאחת מהלהקות הראשונות במילניום הנוכחי שהחלו לצבור פופולריות מעבר לים, תוך שימור האהבה הגדולה מהקהל הישראלי. את כל זה הם עשו בעבודה קשה, ובלי למהר. בהמשך השנה ושבע שנים מאז אלבומם הקודם, צפוי לצאת אלבום חדש של הבלקן. גם הפעם, כמו תמיד, הם לקחו את הזמן. ואם לשפוט לפי הסינגל, גם הפעם, כמו תמיד, ההמתנה תשתלם.

שי צברי - כוכבים בשמיים

מעטות הדמויות במוזיקה הישראלית שמצליחות להחזיק כל כך הרבה רבדים מהחיים שלנו פה, ולשחרר מוזיקה שפעם אחר פעם מראה את הצדדים היפים ביותר של קיבוץ הגלויות המעט חבוט הזה. בראש רשימת הדמויות הזו, ניצב שי צברי. האיש שהצליח לרגש עד דמעות כשקולו ליווה גם את אהובה עוזרי וגם את ברי סחרוף, המציא לעצמו בקריירת הסולו שלו קול מורכב אבל צלול לחלוטין שמשלב מזרח עם מערב, שירה גבוהה עם רגעי יומיום, צלילים שופעים שמשלבים בין סולמות מהמוזיקה הערבית, לקלאסיקות רוק אמריקאיות. אצל צברי כל העולמות משתלבים בצורה טבעית, כמעט מובנת מאליה, וכולם פותחים חלון רחב לנשמה שלו, שקשה שלא למצוא בה תרופה. בדיוק מהסיבות האלה, אין הרבה הפתעה בכך שהשיר שסוגר את אלבומו החדש - כוכבים בשמיים, הוא שיר שכתב נעם רותם, סולן להקת "קרח 9" לשעבר ואחת הדמויות הכי בריטיות ברוק הישראלי. על הלחן, העיבוד וההפקה אחראי יוגי, שכבר כמה שנים מטביע את חותמו בפשטות אפקטיבית ומדבקת ברחבי נוף המוזיקה הישראלית העכשווית. כשהן מגיעות בקולו של שי צברי, השורות הקצרות, הנקיות להפליא והלחן שמלווה אותן בעדינות, הופכים ברגע למעין פיוט. שיר קטן ועניו שמחביא בתוכו לרגעים את העולם כולו. כששומעים אותו, קשה שלא לחשוב על ניגון אחר, שמבוסס על משפט של הרב קוק ומתאר לא רע את היצירה של שי צברי: "כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים".

Blur - the Narcissist

כמו אפקט עוגיית המדלן המפורסם של פרוסט, או הסצנה המפורסמת לא פחות מהסרט "רטטוי" - יש טעמים שבכוחם לנתק אותנו ברגע מן ההווה הגשמי שלנו ולזרוק אותנו לרגע אחר, קדום וראשוני יותר. יש גם צלילים כאלו. מומנטים מוזיקליים שנצרבו בילדות, נטמעו ותויקו במעמקי הזיכרון החוויתי, מחכים לרגע הנכון להישלף ולעורר ערגונות. כל מי שזוכר את הפעם הראשונה ששמע את הפתיח של Beetlebum, מי שצעקה פעם לבד את הפזמון של This is a Low ומי שהרגיש שהוא חלק מהמקהלה שמגיעה בסוף של Tender יודע בדיוק למה אנחנו מתכוונים. כל אלו, יש להניח, יחוו זרמים קלים של צמרמורת כאשר קולו של דיימון אלברן יבליח מעל הגיטרה של גרהאם קוקסון ב- The Narciscist, השיר החדש של Blur. אבל בלר, בשונה מחלק ממעריציה, מעולם לא הייתה להקה נוסטלגית. בשמונת אלבומיה הקודמים, התעקשה הרביעייה מאסקס לשנות את הסאונד שלה שוב ושוב, לאמץ השפעות חדשות ולהוכיח שהיא הזרוע היצירתית והמגוונת ביותר מבין ענקיות הבריטפופ שהחלו לפעול לצדה. כעת, בעשור השישי לחייהם, לקראת סיבוב הופעות אירופאי מצופה ואלבום ראשון מזה תשע שנים - מותר ללהקה הסקרנית והפעלתנית גם לעצור ולהביט קצת לאחור. על עטיפת The Ballad of Darren, האלבום התשיעי והמתקרב של בלר, מופיעה תמונתו של שחיין בודד בבריכה נידחת. זהו דימוי בודד, אך כזה שלקוח מאותם המים הטריטוריאליים של עטיפות האלבומים Leissure ו- The Great Escape שהוציאה הלהקה בניינטיז. אותה הבריכה הסמנטית, אם תרצו. וזה לא נגמר בכך. The Narciscist, השיר הראשון שחשפה הלהקה מהאלבום, מציג חקירה ליטרלית ומפורשת בעבר הקונקרטי של הלהקה וסולנה. במילותיו, המשחזרות את העמדה המתבוננת שהביע אלברן באלבום הסולו הנהדר שלו - Everyday Robots, עולות לבחינה חוויית ההצלחה שלו כיוצר, כמו גם ההתמכרות והאהבה העצמית שעשויות להתלוות אליה. "אני אדליק לכם את האור בעיניים", שר אלברן בפזמון ופונה אל הקהל האדוק שמלווה אותו באהבה כבר שלושה עשורים. "אתם בטח תחזירו לי את האור", הוא עונה לעצמו. וכמה שהוא צודק.

Yves Tumor - Echolalia

״הדרך הטובה ביותר שלי לתאר את ההופעה של איב טומור ביום שלישי בוובסטר הול, היא לדמיין מה הייתי חש אם הייתי רואה את דייוויד בואי מופיע עם זיגי סטארדסט בשנת 1973, אחרי שהוא כבר נהיה קאלט אצל קהל קטן של מעריצים שהולכים אחריו לכל מקום, אבל לפני שהוא נהיה מיינסטרים". המילים האלה, מתוך ביקורת שפורסמה בעיתון ניו יורקי ב-2021, יכולות לספר משהו על החידה שהיא איב טומור. טומור, שם הבמה של שון לי בואי (הקשר לדיוויד הוא רוחני בלבד) נולד בתאריך לא ידוע בנוקסוויל, טנסי, אותה הוא הגדיר כ"סביבה משמימה ושמרנית". בסביבה הזו בדיוק, טומור בחר לעצמו שם במה והתחיל לעבוד על מוזיקה שהייתה הכל מלבד משמימה. מאז, עם חמישה אלבומים אקספרימנטליים ברפרטואר, טומור צבר לעצמו קהל מעריצים שרק הולך וגדל. בין היתר, ניתן לזקוף את ההייפ לזכות השילוב בין צלילים ניסיוניים ממגוון עולמות; פסיכדליה, גלאם אינדסטריאל ואלקטרוניקה לסוגיה. ערבוב הז'אנרים האגבי שמלווה בתדמית חיצונית חסרת גיל או מגדר הפכו את טומור לאחד השמות המוערכים והמסתוריים בעולמות השוליים. הרושם הזה רק התחזק עם צאת אלבומו האחרון: Praise A Lord Who Chews But Which Does Not Consume; (Or Simply, Hot Between Worlds). הפירוש לשם הסינגל השני מתוכו, Echolalia, הוא חזרה חסרת משמעות על מילים או צלילים, כזו שמודגמת בשיר בעזרת חזרה ומשיכה של הברות בודדות, כדרך אסתטית להדגיש את הרצון להיות נאהב ואת הטירוף והתהיות שבאים איתו. האמביוולנטית שיש בהנאה מהכאב שזה יכול לגרום. אצל טומור הרעיון המעט מייסר הזה הולך ומתפרק למרחב מוזיקלי מלא באוויר וחללים ריקים. אלה הופכים את הקושי לשיר מרחף, חצי אדיש, מהפנט וחידתי. בדיוק כמו המוזיקאי שחתום עליו.