כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.
ג'ימבו ג'יי - מתגעגע
מפתה לומר שהאלבום החדש של ג'ימבו ג'יי הוא נבואי, בעיקר כי עבור רוב המדינה זה התפקיד שהוא אכן מגלם, אבל עבור תושבי העוטף, ובהם ג'ימבו ג'יי, טילים ב-"ממלכת החמש עשרה שניות" הם מציאות מתמשכת. שירי האלבום "אה וואו" נכתבו כולם בביתו של ג'ימבו ג'יי בקיבוץ אור הנר שבעוטף עזה עוד לפני המלחמה, אך האופן שבו שזורים לאורכו אזכורי מלחמה כדבר שבשגרה, נותן את התחושה שנכתבו מלב ליבה של המלחמה. בעזרת שפה של תוכחה, קלילות, כאב והמון הומור שחור, ג'ימבו ג'יי מדבר על שלל המשמעויות של להיות ישראלי תחת מטריית האיום התמידי של החיים בעוטף; החל משיברון האידיליה של השלווה הקיבוצית ושל החלום הציוני עוד מימי סבא וכלה בשגרתיות הקודרת שבה הוא, ככל הורי העוטף, נאלץ לתווך מציאות של מלחמה לבתו תוך ניסיון נואש לשמור על מעט תמימות בתוך כל הכאוס. המיליטריזם שמופיע כמעט בכל פינה בחיים שלנו, מהלך כמעט באגביות ברוב שירי האלבום הזה, וחבוי גם בין האיסוף של הילדה מהגן לבין השיחה עם בת הזוג על תכניות לערב רומנטי יחד שבשיר "מתגעגע". בשיר הזה, שהפיק איציק פצצתי, ג'ימבו ג'יי נוגע בסוג אחר של חלל שנוצר מהתערערות הביטחון - גלי הריחוק שקיימים בתוך החיים יחד, בתוך שגרה שנעה ללא הרף באותה המהירות שבה נפער בור של געגוע בין שני אנשים שחיים יחד תחת אותה קורת הגג. אומרים שעם המלחמה מגיעים שני גלים - גל של בייבי בום וגל של פרידות. בתקופה הזו, שבה מסרים על אחדות, קרבה וניצחון משותף הם אלו שעומדים באור הזרקורים של השיח, השיר "מתגעגע" נותן מקום גם לצד המורכב הזה - הפחות מדובר, אך חשוב לא פחות.
דודו טסה וזהו זה - קחי אותי לטייל
אנחנו משוחדים, אנחנו יודעים, אבל זו לא תהיה הגזמה לומר שהקאמבק של "זהו זה" הוא אחד הדברים המנחמים שקרו לישראלים בעשר השנים האחרונות. הנדבך המוזיקלי שהיה שם בעבר במינון נמוך יותר ובהופעות אורח של שלמה גרוניך ויואב קוטנר, הפך במהדורה הנוכחית לבולט ואף חשוב יותר מהאלמנט הקומי. העיבודים המוזיקליים של אמיר לקנר שופכים אור חדש (כן זו קלישאה אבל זו גם האמת), על שירים ישראלים מכל התקופות והז'אנרים. בשבוע שעבר החבורה הנוסטלגית אירחה את דודו טסה וביצעה עמו את "קחי אותי לטייל", שיר לא מוכר יחסית של טסה, שגם ללא הקונטקסט של המלחמה מסוגל ללחוץ על בלוטות הרגש, אך כעת הופך לבוקס ישיר לבטן הרכה של כולנו. מצד אחד, כנראה שגם חייזר שהיה שומע את הביצוע החדש היה מתרגש בשל ההגשה והעיבוד העדינים והיפים, אך בכל זאת, כנראה שזהו האקלים הנוכחי של חיינו, שהופך שורות כמו "קחי אותי לטייל לברוח מהצל בשמש החמה. בחדר מחכה מלחמה אימת הנפילה" לטלטלה רגשית אדירה. זמר אחד עם גיטרה, חמישה מנחמים לאומיים ורביעיית כלי מיתר הפכו את השיר שכתב טסה יחד עם רועי שופאן לחולץ פקקים עובר כל מי שהדמעות תקועות לו בגרון.
Kayma – Dancing on Dust
בימים הלא פשוטים שעוברים עלינו, שהפכו לשבועות שהפכו לחודשים, נדמה שרבים מאיתנו מחפשים מפלט בצלילים מוכרים ובנוסטלגיה מכרבלת. בהתאם, ואולי בתקשורת לא מודעת וספונטנית, מסתמן שאמנים רבים מייצרים גם שירים חדשים ברוח הזו. כאלו שמכילים את החדש והישן גם יחד, המסקרן והמוכר. השיר החדש של קיימא, הלא הוא אורי טולדנו, שסיכם לא מזמן שנת יצירה מוצלחת במיוחד בישראל ובעולם, נולד מתוך פגישה עם חברים שהתארכה והתגבשה לכדי סשן כתיבה משותף. סשן שלבסוף הוקלט ותואר על ידו כ- "סך כל הרגשות של אותו הערב. מעט מחשבה ושיפוט, הרבה שירה וניגון. לא תכננו לכתוב שיר על ריקוד, אהבה ומוות ובטח שלא חשבנו שנגיע לכתוב כמה מילים על זה, אבל כנראה שאי אפשר היה אחרת". התוצאה היא Dancing On Dust, שיר מנחם וחמים, אפוף בניחוחות של פעם עם רפרנסים קלים לסבנטיז וגיטרות שמהדהדות לימיו של ג'ף לין ב-ELO. מעל הכל, זהו שיר המספק את אותה נחמה מוזיקלית מוכרת שכולנו מחפשים להיאחז בה, למרות ואולי דווקא משום שהוא חדש לגמרי.
Celeste - There Will Come A Day
סילי האריסון ג'ונסון היא אומנם דמות פיקטיבית שעומדת בלב הספר "הצבע ארגמן" אך הסיפור שלה הוא הסיפור של מאות אלפי אפרו אמריקאים בשנות ההפרדה הגזעית של חצי המאה הקודמת. הספר זוכה הפוליצר של אליס ווקר יצא בשנת 1982 והפך למסמך ספרותי חשוב אך גם שנוי במחלוקת. על פי The American Library Association, הספר היה אחד ממאה הספרים הכי מצונזרים ומותקפים במשך שלושה עשורים (החל משנות ה-90 ועד סוף העשור הראשון של המילניום הנוכחי). חלק מהסיבות לנסיונות הצינזור האלו הן השפה הבוטה והתיאורים הקשים של אלימות ותקיפות מיניות. אבל את ההיסטוריה אי אפשר לתקן או לסדר איך שנוח לנו וכל נסיונות הצנזורה רק מחזקות את מעמדו של הספר שזכה לאדפטציה קולנועית בשנת 1985 (בהפקת סטיבן ספילברג וקווינסי ג'ונס), לגרסת מחזמר ברודווי בשנת 2005 ולעיבוד רדיופוני של ה-BBC. כעת, כעדות נוספת לכוחו, הספר חוזר לבתי הקולנוע בעיבוד קולנועי חדש ומוזיקלי, המשלב בין גרסת הבמה לגרסת המסך הקודמת. גם הפעם ספילברג וג'ונס מעורבים. ג'ונס מוביל גם הפעם, כמו אז, את עבודת הפסקול, שבו משתתפים בין היתר אלישיה קיז, מרי ג'יי בלייג', מיסי אליוט, ג'ניפר הדסון ואשר. לצד השירים המופיעים בסרט, כולל הפסקול גם שירים שנכתבו בהשראת הסיפור. אחד מהם הוא There Will Come A Day שמבצעת Celeste, היוצרת האנגליה שפרצה לחיינו בסערה בסוף העשור הוקדם. כמו Strange, שהיה כרטיס הביקור שלה וכמו Stop This Flame, שהיה להיט הקרוסאובר הראשון שלה, גם There Will Come A Day שואב השראה מעולמות מוזיקליים שהיה נראה שנדחקו לשוליים כמו ג'אז וסווינג. למעשה, על אף שהשיר הוא לא חלק רשמי מהסרט, מתגלה כי הוא בהחלט עוד חלק מהסיפור האפרו אמריקאי הרחב המגולם בו וכיוצא בכך גם שייך לפסקול של כל מי שנאבק בעבר ובהווה על זכויות בסיסיות.
MGMT - Mother Nature
MGMT, מהצמדים המשמעותיים של המילניום הנוכחי, חוזרים אחרי חמש שנות היעדרות עם אלבום חדש ומצליחים, כמו תמיד, להתפתח כמוזיקאים וכותבי שירים. גם הפעם, הם עושים זאת בזמן שהם שומרים על זיק הקלילות והילדותיות שכל כך אפיינו אותם בתחילת דרכם. הטעימה הראשונה מ-Loss Of Life, האלבום החמישי של ההרכב שבדרך, הוא השיר Mother Nature, המעיד על שינוי מוזיקלי והפקתי מפתיע מצד הצמד, שנוטש כעת את הפקות האלקטרו האייטיזיות לטובת סאונד רוק חללי משנות התשעים. בהאזנה לו, נשמע לפרקים כאילו MGMT ניסו לכתוב שיר של אואזיס, אבל יצא להם שיר של הפליימינג ליפס. וזה שילוב מנצח בדיוק כמו שזה נשמע. את השיר החדש מלווה קליפ אנימציה מרהיב, שגורם לנו להרגיש לרגע כאילו חזרנו לשנת 2007 ו-MGMT הם הדבר הכי רענן ומרגש במוזיקה העולמית. אחרי שלא הצליחו לשחזר בשנים האחרונות את ההצלחה הראשונית, אולי עכשיו ההיסטוריה תחזור על עצמה.
לשאלות ולשליחת חומרים: 88music@kan.org.il
(חומרים חדשים יש לשלוח בפורמט Mp3-320 בלבד)
