כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.
גידי גוב - מי ישמור עליי
רשימת הקרדיטים ב״מי ישמור עליי״ היא אחת שמאלצת אותנו לעצור הכל ולהאזין. אלי אליהו ודודו טסה כתבו את המילים, טסה אחראי על הלחן וחתום גם על ההפקה המוזיקלית והעיבוד יחד עם ניר מימון. ואם לא די ברשימה הזו, מעל כל אלו מרחף מוקד כוח אחד שאין לו תחרות - הקול של גידי גוב. כשמחברים אמנים בסדר גודל כזה יחדיו, לא תמיד השלם מסוגל להשתוות לסך חלקיו. אמנים מגובשים, בעלי קריירות מפוארות, לעתים מתקשים להיכנס תחת אותה מסגרת מבלי שיאלצו לכופף מעט מקומתם ומכישרונם. אבל לא זה המקרה הפעם. באופן שמזכיר כמה משיתופי הפעולה הגדולים של המוזיקה הישראלית, היוצרים של "מי ישמור עליי" גילו את סוד הקסם: לשמר מספיק מהאיכויות האופייניות שלהם כעצמאיים, ולהשאיר מספיק מרחב לכישרונות שלצידם להתפרש הלאה. אליהו, המשורר המוערך וזוכה פרס רעיית נשיא המדינה, מביא לתוך המילים קושי קיומי אוניברסלי ולצידו חצים של ישירות פשוטה. טסה, מלך הג'אגלינג של השילוב בין מזרח למערב ובין המיינסטרים לאלטרנטיב, מלקט במומחיות את החצים האלה לזעקה אופיינית בפזמון, עם עיבוד שמעבה אותה בעזרת התערובת התרבותית המזוהה איתו. ולמרות שכל אחד מהיוצרים מאחורי הקלעים עושה את הדבר שלו במלוא העוצמה, בהאזנה ראשונה קשה לזהות שמדובר בשיר עליו חתומים דודו טסה ואלי אליהו. הסיבה לכך היא לא פשרה אמנותית, אלא אותה אמרה מפורסמת שנקשרה לג'וני קאש: כשהוא מבצע שיר, זה הופך לשיר שלו. מסתבר שהמשפט הזה רלוונטי לא פחות גם במקרה של גידי גוב. בזכות המרחב והכבוד שהיוצרים נתנו למבצע שמולם, מגדולי המבצעים בארץ, זכינו בשיר שנשמע כמו המיטב מכל העולמות; תנועה קדימה, רעננות, ותחושת חיים ערה - מודגשים על ידי קול בוגר וחרוך בקצוות שנושא עומק שאין לו סוף. כשגוב שר על געגוע לימים אחרים, תמונות שונות מתקופות בחייו מתחלפות מול העיניים. בבת אחת הגעגוע שלו - הופך לגעגוע של כולנו.
החצר האחורית - האם נדע להיוולד שוב מחדש
אומרים שהזמן עושה טובה ליצירה. הפרספקטיבה שמגיעה עם השנים, לרוב מעניקה מימד עמוק יותר לכתיבה אל מול ניסיונות לנסח פצעים שטרם הגלידו. אבל במציאות הישראלית שבה אירוע רודף אירוע, לעתים נשברת החוקיות לפיה "כשהתותחים רועמים - המוזות שותקות". אצלנו, לעתים כשהתותחים רועמים, המוזות מעלות זכרונות ממלחמות עבר. יענק'לה רוטבליט אף פעם לא שתק והוא היה כאן בכל הפעמים בהם התותחים רעמו; ממלחמת יום העצמאות שחווה כילד, דרך מלחמת ששת הימים בה לחם ונפצע. את "האם נדע להיוולד שוב מחדש" הוא כתב כבר ב-2004 כשעוד ליקקנו את הפצעים מהאינתיפאדה השנייה וקיוונו שנדע לשים לזה סוף. כמיטב הקלישאה המצערת של חיינו, מה שנכתב אז רלוונטי היום יותר מתמיד. מאז, רוטבליט כינס סביבו בחצר האחורית את איתמר ציגלר, גדי רונן ותומר יוסף לכדי אחד ההרכבים הבולטים של המאה הנוכחית במוזיקה הישראלית. הקול המשותף שלהם מהווה מעין גשר יציב מעל מים סוערים, כזה שמצליח בו זמנית לחבר בטבעיות נקודות שונות בשרשרת הדורות הארוכה של הסיפור הישראלי, ואיכשהו להישמע תמיד נטול זמן ספציפי. מחובר בצורה מזוקקת אך ורק למקום. גם בשיר שנולד לפני 20 שנה, החצר האחורית מצליחים שוב לספק את האיכות האופיינית שלהם - נווה מדבר של נקודת מבט ותבונה בין הרי הצרחות והמחלוקות שמקיפים אותנו מכל עבר.
Hozier - Too Sweet
את Hoizer אין ממש צורך להציג. אחרי שב2014 כבש את העולם עם Take Me To Church, אנדרו הוזייר ביירן האירי הפך לאחת המניות הבטוחות בעולם המוזיקה. בשנה שעברה שחרר הוזייר את אלבום האולפן השלישי שלו שסיפק מספר להיטים וכעת, שבעה חודשים לאחר מכן, רואה אור מיני-אלבום חדש בשם Unheard. הסינגל המוביל מתוכו הוא Too Sweet, קטע גרובי ומאז'ורי ביחס לרוב שיריו הקודרים יחסית של הוזייר, אבל גם במקרה הזה הוא עוסק בנושאים מלנכוליים. בשיר הוזייר למעשה נפרד מאהובתו מאחר והיא "מתוקה וטובה" מדי בשבילו, כל הטוב הזה לא מגיע לו, הוא אינו ראוי לאהבתה. זה השיר הראשון של הוזייר מאז סינגל הפריצה שכובש את המקום הראשון בבילבורד ודי בצדק, עם לחן שמסרב לעזוב את הראש, מילים כנות וקול יוצא דופן, נותר לנו רק לשאול האם אנחנו בכלל ראויים לשיר הזה?
MRCY - Flowers In Mourning
אזור בריקסטון בדרום לונדון, מחזיק כבר כמה שנים בתואר הלא פורמלי של המוקד הרוחני המודרני ל-Soul ו-R&B. לרשימה הארוכה של אמנים מקומיים מוכשרים שתופרים יצירות פאר גרוביות שמהדהדות בכל העולם, נוסף לאחרונה שם חדש - הצמד MRCY. מרסי הם המפיק Barney Lister, והווקאליסט Kojo Degraft Johnson. ליסטר, מפיק אקלקטי ומבוקש מאוד בשנים האחרונות, גדל בצפון לונדון לצלילי פסקול של נורת'רן סול שבולט בשירים שהפיק ליוצרים אחרים ומוכרים יותר מהחממה הלונדונית, כמו ג'וי קרוקס וסלסט. באותם החוגים מסתובב גם קוג'ו, שהתעצב מוזיקלית בכנסייה של ההורים בדרום לונדון, ובשנים האחרונות הספיק לשיר עם שמות כמו קליאו סול וליטל סימז. אחרי שנים של עבודה על מוזיקה של אחרים, השניים שחולקים שפה מוזיקלית נפגשו בבריקסטון שבדרום לונדון והחליטו ליצור משהו שהוא לגמרי שלהם. באופן הולם, כבר מההתחלה הסאונד של MRCY נשמע מגובש למדי. מאז פברואר הצמד הוציא שלושה סינגלים לקראת אלבום הבכורה שלהם - VOLUME 1, פרויקט שמשלב ג'אז, פסיכדליה, ניו סול ואפרוביט. Flowers in Mourning הוא הסינגל השני מהאלבום; שיר על פרחי אבל, שהם משל לאופן שבו מוות וצמיחה שזורים זה בזה. השיר נפתח בקולה של אמא של קוג'ו ששרה בשפת אמו שיר ילדים שחיברה סבתו המנוחה. הוא ממשיך עם מילים על הכאב וחוסר האונים שבאובדן, כשברקע הצלילים הרכים של קלידי ניו סול. ואז, כשהמילים מגיעות לשלב הפריחה מתוך הכאב, נכנסים לתמונה תופי אפרוביט, ובראס סקשן עם דיסטורשן, שנשמע לרגעים כמו סיאנס לרוחו של Fela Kuti. כך, מהר מאוד, שיר על אובדן וכאב - הופך לשיר של חגיגת חיים, אהבה וחוסן. העצב והשמחה נמהלים זה בזה, והחיים ממשיכים לפעום במלואם.
לשאלות ולשליחת חומרים: 88music@kan.org.il
(חומרים חדשים יש לשלוח בפורמט Mp3-320 בלבד)
