כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.
Garden City Movement & הילה רוח - Bad Feeling
ההחלטה של גארדן סיטי מובמנט לרענן את המערכת ולהכריז על יציאתו של אלבום רווי בשיתופי פעולה מסמנת על כיוונים מוזיקליים מסקרנים שצפויים להגיע איתו. ארבע שנים מאז האלבום האחרון שלהם, Instrumentals, רועי אביטל ויוני שרוני מכריזים על אלבום חדש שייצא ביולי, ובו צפויים להתארח שמות כמו נינט טייב, ברי סחרוף, ג'ני פנקין, ספי ציזלינג, דרימקאסט וצמד היוצרים הצמוד במיוחד, הילה רוח וקוסטה קפלן. את השיר Bad Feeling, אחד משני סינגלים שייצאו באלבום החדש, כתבו רוח (שכבר שיתפה פעולה עם רועי אביטל מהצמד, שהפיק עבורה את "מאליבו") וקוסטה קפלן, שני קולות עם נוכחות מגובשת וכימיה חזקה באינדי הישראלי. היציבות הריתמית והגרובית שבהפקה של אביטל ושרוני, עם השפעות דאנס-פאנק של LCD Soundsystem שנתמכות בליין בס מתגנב, מהדהדות כמעט ללא מאמץ את המילים האניגמטיות וערמומיות של רוח וקפלן שמשחקות על התפר בין תחושה רעה לטובה. מהי התחושה הרעה? לא ברור בדיוק, אבל כשהם שרים על הבחירה להפסיק את החיפוש אחר שיר אחד מושלם לשיר, מובנת הפסימיות לאור זה שבניגוד לתכניות, זה בדיוק השיר שיצא להם.
עוזי רמירז - Sailing on a Cloud
עוזי רמירז, ה-Dude של המוזיקה הישראלית, מצא מקור השראה חדש בשנה האחרונה. אחרי שני עשורים שבהם הוא הסתובב במעגלי המוזיקה הישראלית עם השפעות בלוז-רוק, אמריקנה ודומיהם משנות השישים והשבעים, רמירז חזר פתאום לשנות השמונים שבהן היה זאטוט. זה לא שהשיר החדש, Sailing on a Cloud, נשמע כאילו מישהו נרדם על סינטיסייזר, זה עדיין נשמע לחלוטין כמו שיר של עוזי רמירז, רק שהפעם ההשראה הגיעה מ-Wham! ולא מ-The Band. כמו אוהבי מוזיקה רבים גם עוזי ישב לצפות בדוקו המעולה של Netflix אודות ג'ורג' מייקל ואנדרו רידג'לי, השותף שלו לצמד ששלט בעשור ההוא. בעקבות הצפייה והנוסטלגיה נולד השיר Sailing on a Cloud שכאמור לא נשמע כמו Club Tropicana אבל לחלוטין הוציא מרמירז משהו קצת אחר שמצליח לרענן קצת את הקטלוג הרחב שלו.
DIIV - Brown Paper Bag
כשלוחצים פליי על הקליפ החדש של DIIV (מבטאים Dive), הרביעייה הקודרת מברוקלין שהוציאה לאחרונה את אלבומה הרביעי, ניתן לחשוב לכמה שניות שנפלנו על להקת חתונות נוסטלגית. תמונת סטילס רטרו ממלאת את המסך וסקסופון צ'יזי שוטף את האוזן. אלא שכעבור רגע מתגלה שאנחנו במחווה מפוברקת לתוכניות אירוח ובידור בסגנון SNL והתמונה הקפואה מתחלפת באולפן מבוים ובו אדם מפורסם עומד להציג את הלהקה. זהו אייקון הרוק פרד דרסט, סולן להקת לימפ ביזקיט (שבינה לבין DIIV קשה למצוא הרבה במשותף) והוא מציג את ההרכב בצורה הכי פחות נלהבת שאפשר לדמיין. מיד לאחר מכן מתבררת האירוניה: ברקע מחיאות הכפיים ופנסי הבמה מתחילה הלהקה לנגן את המוזיקה הכי פחות נוצצת ובידורית שיש. מוזיקה שמקומה בנסיעה לילית חשוכה ולא באולפן מואר ומצולם. הלהקה רצינית לחלוטין, שני זמריה ממוקמים בצידי הבמה ואילו גיטריסט אילם במרכזה. אף אחד מהם לא יוצר קשר עם הקהל, שנעלם גם הוא מאז שוט הפתיחה. מדי פעם עוברת המצלמה להציג גנרל צבא מעוטר המביט על הלהקה בבוז ובינתיים התפאורה קורסת מאחורי הלהקה שמופיעה. כשהיא מסיימת, אף מגיש לא ניגש ללחוץ את ידה ובמקום זאת אנו חותכים לפתע לסרטון פרסומת פארודית לסטארט-אפ שיפתור את בעיותנו עם הקפיטליזם. ברצף המשונה הזה של דימויים, DIIV מצליחים למקם את עצמם אמנותית ואידאולוגית בצורה מעניינת ולא שטחית ולשרטט הצצה לתימות בהן עוסק אלבומם החדש. האלבום, שנקרא Frog In Boiling Water, תואר על ידי ההרכב כ-"אסופה של תמונות וזוויות על מצבנו הנוכחי בעולם, המנסות לבטא כיצד נראית ומרגישה הקריסה בה אנו נמצאים". המטאפורה הזועקת משמו של האלבום, זו שאנו משתמשים בה גם בהקשרים מקומיים לאחרונה, מובאת כאן כדי לצייר את הקבלה השקטה והבלתי נסבלת שלנו של מציאות לא צודקת ולא נורמלית. אלו הם המים ואנחנו הצפרדעים המתבשלים לאטם מבלי להבחין בכך. הסינגל הראשון מהאלבום, זה שהלהקה מבצעת (לכאורה) בקליפ, הוא Brown Paper Bag. שיר דייבי טיפוסי, מעומעם ורב שכבתי במיטב המסורת של השוגייז שהלהקה מושפעת ממנו וכזה שעוטף את המאזין באווירה אפלולית וחולמנית. בפזמון, אם נוכל בכלל לזהות אותו כפזמון, מדמה את עצמו סולן הלהקה זאקרי קול סמית' לשקית ניר חומה, קרועה, מתעופפת וחבוטה באדמה. הדימוי הזה, כיעור יומיומי נזנח המקבל נופח פיוטי כמו בסצנת השקית בסרט "אמריקן ביוטי", מתאים גם לתפיסה של הלהקה את עצמה כפי שמובאת בקליפ. חבורה אאוטסיידרית ולא פוטוגנית, אך כזו שמתעקשת להציג בפנינו את המציאות העגומה שהיא רואה מסביבה. וכשהמציאות הזו מונחת על כאלו גיטרות, אנחנו מוכנים ואפילו נרגשים להביט בה ולהאזין.
Yard Act - A Vineyard for the North
כנראה שהרכבים אלטרנטיבים מוכשרים בבריטניה באים בגלים. גל הפאנק המהפכני של הסבנטיז עם סקס פיסטולס והקלאש, הבריטפופ של אמצע שנות ה-90 עם אואזיס, בלר ופאלפ, גל האינדי רוק של שנות ה-2000 עם ארקטיק מאנקיז, פרנץ פרדיננד וקייזר צ׳יפס וכעת יש לנו גם גל בריטי חדש בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 - שורה של להקות מרגשות וחדשות פרצו בשנים האחרונות והפכו לגיבורות שהצליחו לפרוץ את המעגל המקומי - Idles, Fonatines D.C, Black Midi ו-Shame - הן כמה שאפשר להזכיר מתוכו. המשותף ביניהן הוא לא בסגנון המוזיקלי, ויותר בבשורה שהן מביאות עמן: מוזיקה בריטית שמודעת לבריטיותה, עם מבטא כבד שמייצג את האזור שממנו הן באו ועם שירים על חיי היום-יום במדינה בה אותן להקות נוסדו. Yard Act, מהעיירה לידס שבמחוז יורקשייר במרכז אנגליה, היא אחת מהמצטרפות החדשות לגל ששוטף אותנו מתחילת העשור הנוכחי. עם שילוב מרתק של פוסט-פאנק רזה, מוזיקה אלקטרונית רקידה ושירה דיבורית, הם מצליחים להוות אחד מהקולות המקוריים והיצירתיים בסצנה האנגלית. השיר A Vineyard for the North מתוך אלבומם האחרון ועטור השבחים Where’s My Utopia? הוא דוגמה מצוינת לבשורה והחידוש שמביאים עמם חברי הרביעייה. מערבולת הז׳אנרים של Yard Act הופכת בשיר הזה לסערה מושלמת, חמש דקות שהולכות, מתגברות ומתעצמות. הסולן והכותב ג׳יימס סמית׳ מדקלם ספוקן וורד ישיר וחד על הביקורת העצמית שלו והספקות הפנימיות לצד גיטרה מתכתית, במונולוג שנשמע כאילו סוחב על עצמו את כל מורשת האלטרנטיב הבריטי - החל מאיאן קרטיס ועד דיימון אלברן. משם מצטרפים שאר החלקים שמרכיבים קטע סוחף ומסעיר - ביט סמי-אלקטרוני פועם, נצנוצי קלידים ופזמון שאורז הכל ומפיח נשמה ורוח חיים בשיר הנהדר.
לשאלות ולשליחת חומרים: 88music@kan.org.il
(חומרים חדשים יש לשלוח בפורמט Mp3-320 בלבד)