כאן 88 עם מוזיקה חדשה בשבילכם. אלה שירים ישראלים ובינלאומיים שתוכלו לשמוע אצלנו. כמובן שלצדם אנו משמיעים שירים חדשים ומעולים נוספים בשידורי התחנה. בכל שבוע נפרסם כאן באתר שירים חדשים שכדאי להכיר, אשר בחרו העורכים המוזיקליים שלנו. לכל בחירות העורכים אפשר להאזין בפלייליסט מתעדכן בספוטיפיי.
יוגב גלוסמן וטליה דנציג - כשאין מה להגיד
מה לעשות עם כל הכאב? זאת אולי השאלה הכי חשובה שאנחנו נאלצים להתמודד איתה בעשרים החודשים האחרונים, ויחד עם זאת, כנראה גם השאלה הקשה ביותר. המפגש המוזיקלי בין אמן האינדי הוותיק יוגב גלוסמן (iogi) והמוזיקאית טליה דנציג, נכדתו של אלכס דנציג ז"ל שנחטף ונרצח בעזה, מציע התמודדות חכמה ורגישה עם שאלה זו. כך, הם מצליחים לומר לא מעט, דווקא בשיר שכותרתו "כשאין מה להגיד". סיפורו של השיר מובא בקולה העדין והרך של דנציג, הנושא על כתפיו כאב אדיר ומצליח לעורר תקווה באותו הזמן. כשדנציג שרה: "מולי עומדת ילדה/איך השתנית, אני לא מזהה/פנים משונות במראה", ניבט דימוי מצמית של התבוננותה של אישה צעירה בשינוי הדרמטי שנכפה עליה ונתן את סימניו. את הקול של יוגי לא שומעים בשיר, אבל טביעת האצבע המוזיקלית שלו עמוקה ומורגשת לכל אורכו. המקצב הרך, הכמעט חלומי וההפקה העשירה מעצימים את הדיסוננס. כשהצלילים היפים נפגשים עם המילים היפות והמציאות הלא כל כך יפה, מה כבר נשאר להגיד.
ערן צור - מי האישה
שיר נוסף מתוך האלבום החדש של ערן צור "סימנים מקדימים" שיצא בפברואר האחרון, כתשע שנים אחרי קודמו, ומציע צדדים מגוונים ורחבים של היוצר הותיק. מתארחים בו שותפים כמו רונה קינן (שהופעתה הגדולה הראשונה הייתה בפסטיבל "נקסט" המצליח שיצר צור), אבי בללי, אורי פרוסט וגם קורין אלאל ז"ל, החברה הותיקה. לעומת הסינגל הכיפי והמרקיד "כל זה היה נכון" שהשמענו כאן, השיר הזה מביא טון אחר. מסתורין חלקלק, אפוף עשן מועדוני, שממנו עולה סולו חצוצרה ג'אזי של אבישי כהן. בני אדם אוהבים רפטטיביות, בטח במוזיקה, וכשהיא מגיעה בצירוף עם שאלה מסקרנת, במקרה הזה "מי האישה היפה הזאת?" שחוזרת על עצמה לאורך השיר, נבנית בכל פעם משמעות קצת אחרת. המסתורין נוצר ונשבר גם בתוכן וגם בהפקה המוזיקלית הדוחפת של יוסי מזרחי. כמובן, כיאה לצור, בסוף לא מגיעה תשובה. רק סימן שאלה גדול ומרחף שאפשר לדמיין אותו יוצא מצינור הנרגילה של הזחל המעשן בעליסה בארץ הפלאות. חיבור בין עולמות סודיים, חלומיים ומלאי תהיות.
Pulp - Got To Have Love
24 שנים מאז האלבום האחרון שלהם, פאלפ חזרו החודש עם אלבומם השמיני, More, שמוכיח, כפי שמרמז שמו, שיש בהם עוד לתת. מסתובבים בינינו מעריצי בריטפופ שמוכנים להישבע שזו הידיעה החמה והחשובה של הז'אנר השנה ולא האיחוד של האחים הסוררים לבית גלאגר. בימים מסוימים אנחנו מסוגלים להסכים איתם. זאת, משום שבאלבומם החדש נשמעים פאלפ בשיא כוחם. המילים עודנן מתוחכמות, הרוק רקיד ואפלולי ותנועות הפיזוז של ג'ארוויס קוקר עדיין משונות ותיאטרליות. ב- Got to have love, הסינגל השני שיצא מהאלבום, הצלילים מזמינים אותנו להצטרף אל קוקר ברחבת הריקודים. לא במקרה, בחר הסולן משפילד לאצור צילומי רחבות ריקודים מתנועת ה Northern Soul האנגלית עבור הקליפ של השיר, שמדבר כולו בגרנדיוזיות ומלודרמטיות על הצורך באהבה. "עד שהתקרבתי לגיל 40 לא יכולתי לומר את המילה הזו", אמר קוקר, שהסביר כי השיר הוא הנסיון שלו לעמוד נכוחה מול הכח של אהבה מבלי לברוח לחיוך אירוני. זו אינה הפעם הראשונה שהוא מאיית את המילה המשומשת ביותר בשירים בשפה האנגלית באחד משיריו. בעבר, הוא תמלל אותה ב- F.E.E.L.I.N.G.C.A.L.L.E.D.L.O.V.E מתוך Different Class, האלבום החשוב ביותר של להקתו. כעת, נראה כי הוא ניצב מולה ממקום אחר, בוגר יותר וציני פחות. "הדבר שהכי מפחיד אותך הוא גם היחיד שיוכל להחזיר אותך חיים" אומר קוקר בשיר במלמולו האיקוני, מכין אותנו כהרגלו להתפוצצות הרגש בפזמון החוזר. שם מצטרפים כלי קשת, מקצב דיסקואי, גיטרה סבנטיזית, שכבות של קלידים ובס גרובי ועבה יותר מעדשות המשקפיים של קוקר. השניים האחרונים אינם מובנים מאליהם, שכן קלידנית הלהקה, קנדידה דויל, ממשיכה לנגן תוך החמרת מחלת המפרקים שלה ובסיסט הלהקה הוותיק סטיב מקי, נפטר לפני כשנתיים והוחלף באלבום זה, שגם מוקדש לזכרו. עבורו, עבור עצמם ועבורנו, נראה שיש לג'ארוויס קוקר ולפאלפ שפע של אהבה לתת.
The Black Keys - No Rain, No Flowers
לפני הכל, צריך לומר: 2024 לא עשתה הנחות לדן אורבך ופטריק קרני. זה התחיל בכישלון מסחרי צורב של האלבום Ohio Players, המשיך בביטול סיבוב הופעות שלם בארה"ב בגלל מכירת כרטיסים מקרטעת, הסתבך עם הופעה שנויה במחלוקת באירוע פרו-קריפטו, והגיע לשיא בפיטורים פומביים של מנהל ותיק וצוות יח"צ שלם. שנה אחת, הרבה נזק – ועכשיו, גם שיר. No Rain, No Flowers, שיר הנושא מהאלבום החדש הקרב, הוא מעין מנטרה להתאוששות של להקה שכמעט והתפרקה שוב, רק כדי לנסות לבנות את עצמה מחדש. "הנזק כבר נעשה, אבל עוד רגע חוזרים לשמש", שר אורבך בטון שמרחף מעל ביט דיסקו עדין וקלידים רכים באחד מהשירים הכי פחות ממוקדי גיטרה של הלהקה עד כה. את האלבום הם הפיקו בעצמם, אבל הפעם הגדילו לשתף פעולה עם ריק נאולס (השותף של אורבך ל-Ultraviolence של לנה דל ריי), דניאל טאשיאן, וסקוט סטורץ’ – מי שהיה בעבר קלידן ב-Roots ומפיק על של עולם ההיפ-הופ. "רצינו ללכת ישר למקור, לאנשים שהמומחיות שלהם היא כתיבת שירים." התוצאה: אלבום חדש שכולו ניסיון ליצור משהו שמעז להתפתח מבלי לאבד את החיבור לצליל המקורי שלהם. ולמרות כל הספקות – הצמד נשמע מגובש מתמיד. הם מתכננים עכשיו בקפידה כל הופעה, בוחרים אולמות אינטימיים יותר, מתאימים את הסטליסט לקהל ומסרבים לשכפל את העבר. גם אם חלק מהמעריצים מתגעגעים לתקופת El Camino ו-Brothers, נראה שהמטרה כרגע ברורה: לא לחזור למעלה – אלא למצוא כיוון חדש שמרגיש נכון.
לשאלות ולשליחת חומרים: 88music@kan.org.il
(חומרים חדשים יש לשלוח בפורמט Mp3-320 בלבד)
