קבלו את 20 הגיטריסטים הגדולים של הרוק שאתם מאזיני כאן 88 בחרתם! ביקשנו מגיטריסטים ומגיטריסטיות ישראליים שאנחנו אוהבים לבחור את גיבורי הגיטרה שלהם מהרשימה שאתם בחרתם.
בהשתתפות: אבי סינגולדה, איתי פרל, אלון לוטרינגר, ארז נץ, בן גולן, גל ניסמן, דויד פרץ, דני רובס, הילה רוח, יהודה עדר, יהודה קיסר, יזהר אשדות, ירון בן עמי, חיים רומנו, חן לב ארי, עומר נצר, עמיר לב, פיטר רוט, רותם פרימר, שלומי ברכה, תומר ישעיהו.
20. John Frusciante
רותם פרימר (שלי ורותם): ג'ון פרושיאנטה הוא הגיטריסט הראשון שהתוודעתי אליו. לראשונה ברד הוט צ’ילי פפרס, שבתור ילדה הקשבתי להם באדיקות, ובהמשך באלבומי הסולו שם הסאונד הכל כך ספציפי שלו נוכח ומתעצם בהם. כל ילדה יכולה לשיר את תפקידי הגיטרה שלו כמו שיר בפני עצמו, וזה בעיניי מה שייחודי בו. הוא תמיד יודע למצוא את התפקיד המדויק ביותר ולשלב מלודיה וריתמיקה, שהופכים את תפקיד הגיטרה לחלק בלתי נפרד מהשיר.
19. Eddie Van Halen
ארז נץ: אדי שייך לקטגוריית "הממציאים" לצד ענקים כמו בלקמור, הנדריקס, פייג', Edge, זאפה, ג'ף בק, סנטנה ,מקלאפלין ועוד… (סליחה למי ששכחתי). הוא באותה השורה איתם כיוון שאדי המציא שיטת נגינה סגנון משלו. יש וירטואוזים המפליאים בנגינתם, אבל הם לא המציאו משהו ששינה את עולם הגיטרה לעד. הוא היה הראשון לנגן בטכניקת "Tapping" שעד היום גיטריסטים משתמשים בה בשמחה ובהתלהבות רבה. פרט לטכניקה ווירטואוזיות, יש לאדי ואן הלן המון רגש ופזילה הומוריסטית לבלוז ולרוקנ'רול. הוא היה שותף לכתיבת להיטי ענק של להקתו המיתולוגית "ואן הלן" עם אחיו וירטואוז התופים אלכס ואן הלן. אני אוהב אותו והוא בהחלט נתן לי ולהרבה גיטריסטים בארץ ובעולם השראה. לשמחתנו אדי התגבר בשנים האחרונות על מחלת הסרטן, וכבר מג'מג'ם בשמחה עם משפחתו וחבריו. תודה אדי!
הערת המערכת: Tapping היא טכניקת הקשה על המיתרים עם אצבעות יד ימין באזור צוואר הגיטרה.
18. Chuck Berry
ירון בן עמי: אלביס היה המלך, אבל הוא היה זמר. ליטל ריצ'רד היה הדבר האמיתי, אבל הוא היה פסנתרן. באדי הולי היה גיטריסט נפלא, אבל הוא הגיע אחר כך. האיש שלקח את הגיטרה החשמלית (גיבסון 350 תודה ששאלתם), ולא סתם העלה אותה למדרגת הכלי של הרוקנרול, בה"א הידיעה, אלא מבחינות רבות הפך אותה לפואנטה של הרוקנרול, והרוק, ובכלל, הוא צ'אק ברי: השחור שידע לשיר כמו לבן (ועוד יותר ידע לשיר כמו שחור); האיש אשר הטיח בפרצופו של העולם את ה-"Double stop" (סולו על שני מיתרים בבת אחת); האיש היחיד בעולם שקית' ריצ'רדס מהסטונס היה מוכן לארגן לכבודו ערב מחווה – ועוד לחטוף ממנו אגרוף בשלבי החזרות; האיש שהיה נוסע בעולם, לבדו עם גיטרה, ועולה להופיע עם להקה מקומית, כי ברור שאת השירים שלו כולם יודעים לנגן. כי בלי זה – אין רוקנרול.
נ.ב. – חוץ מזה, הוא גם היה משורר כביר.
17. Prince
הילה רוח: פרינס, הנסיך. מעבר להיותו מהות מוזיקלית מרתקת, ממלכה של פופ טהור, מפיק חד וחכם וכותב שירים מהמחוננים והמיוחדים שהיו בהיסטוריה של הפופ בעיני - הוא גיטריסט ענק, קיצוני, ולא מוערך מספיק. גרובי, רוקנרולי, מסעיר ומצמרר. נוכח בכל תו, פנומן עם צליל דחוס וזכיר שאוחז בפלייבק בציפורניים של נמר, וכאילו בלי לעשות מזה יותר מדי עניין. הגיטרה שלו רוקדת באופן נדיר ויש יופי וסקס אפיל בחיבור שלו עם הגיטרה. תמיד נראה שהיא כנועה לו לחלוטין, שהיא ממושמעת והוא עושה איתה דברים שהם ההפך "ממוזיקת גיטרות". ואז פתאום מגיע סולו וקולטים מה הולך. חפשו לייבים ותבינו.
16. Neil Young
אלון לוטרינגר: אל מול הבקשה לדבר על ניל יאנג כגיטריסט, למרות הסולואים המאוד מיוחדים שלו מבחינת גישה וסאונד, אני חייב לדבר עליו כגיטריסט מלווה. הפריטה הכל כך ספציפית שלו, שמשתמשת כמעט תמיד בצד כף היד כחוסם לצד המפרט, תמיד מלאת גרוב ותמיד מוציאה נמוכים מהכלי כאילו צמוד אליו עוד Bass Drum שמנגן אתו. זה אחד מהאלמנטים שישאירו אותי מרותק למשך הופעה שלמה שבה הוא מלווה את עצמו רק באקוסטית. יש שם מעגל אנרגיה של נגינה ושירה שהוא עצמו שבוי בו והוא לופת אותי לשם איתו פנימה עם זוג ידי חוואי כבדות וכמעט מגושמות אבל מפוצצות בהבעה. מהפעם הראשונה ששמעתי את השיר שפותח את After the Gold Rush, עם הפריטת/הקשת/הכאת האקוסטית ששייכת רק לו, הייתי מאוהב ומהופנט וניסיתי לפענח את הסאונד שהוא מגיע אליו. הוא אחד מכותבי השירים האהובים עלי והנגינה שלו תמיד היתה מבחינתי שלוחה של אותו אופי חד פעמי.
15. Jeff Beck
יהודה עדר: אלבומו החד-פעמי של ג'ף בק, (Blow by Blow (1975, עבד אצלי על הפטיפון שעות נוספות ושינה לי את החיים כגיטריסט. בנוסף לכך, באלבום (1972) Talking Book, של סטיבי וונדר בוקע צליל גיטרה נצחי בשיר I'm Looking For Another Pure Love. כבר בדקה ה-1:48 מתחיל סולו מלא שינויים והפתעות עם סאונד אלוהי וביטוי אישי שממשיך ומתגלגל לו לאורך כל השיר ועד סופו. הסולו הזה שימש עבורי השראה בשיר "פנס הרחוב" שהקלטתי עם להקת תמוז בשנת 1976. זה ה-"פתיח+סולו-גיטרה-שלי-האהוב-עלי-ביותר" ויצרתי אותו בשיתוף עם כותב השיר, שלום חנוך. ועוד משהו, מילות העידוד של סטיבי לג'ף תוך כדי נגינת הסולו תמיד מרגשות אותי מחדש עד היום.
14. Frank Zappa
שלומי ברכה: פרנקה זאפה הוא גיטריסט ענק ואוונגרד שהתפיסה שלו היא אחרת, ללא הגדרות. הוא עובר מסגנון לסגנון במהירות, מ-"ריפים" רציניים ל-"ריפים" מצחיקים. הוא חצוף, נועז, פורץ גבולות הוא גאון והוא השפיע מאוד על התפיסה המוזיקלית שלי בתחילת שנות ה-80. אני אוהב במיוחד את שיריו: ׳Joe’s garage, Sheik Yerbouti, Apostrophe.
13. Ritchie Blackmore
אבי סינגולדה: כמובן שאם הייתי יכול הייתי בוחר בכל הגיטריסטים כי הושפעתי מכולם אבל אני חייב לציין את בלקמור מעל לכולם. לאחר שגיליתי אותו לראשונה החלטתי ללמוד ממנו הכל, את כל סגנון הנגינה שלו. אני אפילו עונד טבעת מגיל 12 שהוא ענד ביד ימין. בלקמור, הגיטריסט והמייסד של Deep Purple, Rainbow, Blackmore's Night ועוד, עדיין פעיל היום והצליל שלו עדיין פורץ דרך. הנגינה שלו, ה-"Feel" שלו, מתיחת המיתר, בחירת הצלילים ועוד כולם ייחודיים לו ולכן הוא אגדה. כל הגיטריסטים במצעד מושפעים ממנו מבחינת ה-"Vibe" והנגינה. כבר 8 שנים יש לי הופעה שנקראת "סינגולדה וחברים", בה אני מנגן את השירים של כל הגיטריסטים של חיי וכמובן גם את בלקמור, אחד הגיטריסטים עם הצליל הכי ייחודי שקיים.
12. Gary Moore
עומר נצר: גרי מור, נצר לבלוז הבריטי, אחד הגיטריסטים החשובים והגדולים בעולם. משמר המסורת של פיטר גרין והשפעה עצומה על ג'ו בונומאסה שהוא בעיני "יורש העצר" וממשיך דרכו. אני זוכר את עצמי בתור ילד מנגן את Still Got The Blues וזה ללא ספק השפיע על סגנון הנגינה שלי. לגרי מור היה סגנון מיוחד - מהיר אבל איטי, קשוח אבל רגיש.
הערת המערכת: טהרני הבלוז וידעני הגיטרה נוטים לזלזל בגרי מור ולהאשים אותו במסחור הבלוז. נראה שבארץ, לאור המיקום הגבוה שלו במצעד, מסתכלים על זה הפוך. הוא אולי מסחר את הבלוז אבל תרם לחזרה שלו לתודעה, החיה אותו ועזר לשמר את המסורת של פיטר גרין ורוי ביוקנן, שבארץ לא זכו למספיק הערכה (ראו תוצאות המצעד).
11. Stevie Ray Vaughan
גל ניסמן (Full Trunk): סטיבי ריי ווהן הוא בעיני הגיטריסט הכי טוב בהיסטוריה לצד דיויד גילמור וג'ימי הנדריקס. מהירות, טכניקה, כוח, צליל שנותן ביס בתחת וגישה של ערס. הוא גם כותב שירים מבריק וגם זמר מדהים. לאורך ההיסטוריה ועד היום היו המון גיטריסטים עם טכניקה מרשימה וצליל מעולה, אבל בעיני מה שמבדיל את הגיטריסטים הגדולים באמת מכל השאר זה כתיבת השירים, היצירתיות והיכולת ליצור טביעת אצבע בצליל שלהם שתגרום למאזינים לזהות אחרי שלוש שניות במי מדובר. סטיבי היה אחד כזה שהיה לו הכל עד מותו הטרגי בעקבות תאונת מסוק שהתרחשה אחרי שהתנקה מסמים ואלכוהול בזמן סיבוב ההופעות של האלבום In Step (בו השתתפו גם אח שלו ג'ימי ווהן, אריק קלפטון, באדי גאי ועוד). לולא היה בחיים היינו עד היום נהנים ממנו ואין לי ספק שעוד ועוד אנשים היו נחשפים לתופעה המדהימה הזאת שנקראת סטיבי ריי ווהן. אני יכול לדבר עליו במשך שעות ולנתח את הנגינה המשוגעת שלו, את הגישה המדהימה שלו למוזיקה, לסולואים ובעיקר על היכולת המטורפת שלו. כיוון שאין לי מספיק זמן או מקום אז רק אכתוב שסטיבי הוא אחת הסיבות הגדולות שהתאהבתי בגיטרה ואחד הסיבות שאני אוהב אותה עד היום.
הערת המערכת: לצד גארי מור, והאחים בלוז, סטיבי היה אחד האחראים לשובו של הבלוז בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. הרבה מהחשיפה וההצלחה שלו הוא ואנחנו חייבים לדיוויד בואי ששכר את שירותיו עבור השיר Let's Dance.
10. George Harrison
תומר ישעיהו: אני מושפע מאוד מהנגינה של ג׳ורג׳ האריסון, יש בה תמיד סיפור, כמו סצנה ראשונה בסרט, שבעיניי היא הכי חשובה. אולי גם כמו משפט ראשון בשיר ואולי אם תרצו כמו ארוחת בוקר שאומרים שהיא החשובה ביום. הנגינה של ג׳ורג׳ האריסון נותנת אנרגיה לכל אורך השירים שלו, של הביטלס ולאורך השירים שהוא תרם להם את שירותיו. גיטריסט ענק.
הערת המערכת: ויכוחים סביב הברזייה אודות הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה נוטים לרוב להשמיט את שמו של האריסון. משמח למצוא שהקהל הישראלי דירג אותו במקום כה גבוה. למרות שאין לו דימוי של גיבור גיטרה, התרומה שלו חסרת גבולות, הוא פתח את עולם הגיטרה לצלילי המזרח בזכות התשוקה שלו לסיטאר והיה גיטריסט סלייד מבריק שעזר להפוך את הטכניקה הזו לפופולרית בעולם עד היום.
9. Slash
חן לב ארי: סלאש הוא מסוג התופעות שהפכו לאייקון תרבותי רק מהיותו הוא עצמו. כמו Nike, כמו Apple, סלאש הוא מותג. אפשר לראות את זה בא לידי ביטוי בשיער, בכובע, בחגורה ובמכנסי העור המפורסמים שהפכו לסימן ההיכר הרשמי של הלהקה. אבל מעל הכל מה שהפך אותו לכזה וחקק את שמו על אבן הגיטריסטים הנצחית, היא היכולת המיוחדת שלו להיות "Frontman" אמיתי. להוביל, ללהטט בכריזמה ולתרגם אותה לנוכחות מוסיקלית שנשמעת בכל ריף ובכל תפקיד. וכל זה לצד אקסל רוז. סלאש הצליח להפוך תווים להמנונים, קטעים אינסטרומנטליים שאנשים זוכרים כמו מילים.
8. Carlos Santana
דויד פרץ: יש רוקרים מפלצתיים ממנו, ג'זיסטים מתוחכמים ממנו, וטכנאים מדויקים ממנו, אבל לאף אחד אין את סוד הקסם השחור והמואר אשר בוקע מבין מיתרי הגיטרה של סנטנה. מספיק לשמוע מתיחת מיתר אחת, כדי לזהות את הקרלוס שבסנטנה, לשמוע את התשוקה הפנימית היוקדת בו, את המלודיות העגולות המתפרצות בחושניות בלתי פוסקת, ואת הקרבה הבלתי אפשרית בין דמעות הכאב לצווחות העונג. למוזיקה של סנטנה היה כישרון בלתי רגיל לאנשים וחיים רגילים לחלוטין. אפשר לדבר הרבה על כל האספקטים המוזיקליים של יצירתו הענפה, אבל זה לא יתחיל להסביר את היכולת לדבר בו זמנית עממיות ואלגנטיות, לענג פעוטות וישישות, לגשר כל אפשרות בין רוחניות וחושניות. היכן שלא ניגנתי, על במות רוק גדולות, חתונות מלאות דודות, או בבתי כלא שורצי רוצחים וליסטים, אם היה משהו שחיבר את כל העולמות האלו בטבעיות תנועת אגן ורגל חפצה לרקוד, זה היה "אויה קומו-וה" של סנטנה. קולה העבה והצרוד של הגיטרה שהחזיק בידיו אף פעם לא הייתה לווין חלל מרוחק המקיף את האבן השלישית מהשמש. היא תמיד שכנה בגובה הבלטות, פסקול ילדות הבלוקים בהם גדלתי וחייתי. בין אם בפנמה או בבאר שבע, בין אם על גיבסון SG חבוטה או על PRS נוצצת, הצליל של סנטנה היה תמיד צליל השכונה בכל מובניה הטובים. חם ומנחם, הדור בפשטותו, חד פעמי בשגרתו, ומלא בקסם ארצי. צליל בכיו הראשון של התינוק, צליל אנקת היולדת הנקרעת בין הדורות, צליל האהבה בזמן עשייתה.
7. Brian May
דני רובס: דוקטור לאסטרופיזיקה שהטיס אותי לכוכבים עם הצלילים המופלאים של הגיטרה שלו. מימי Queen האדירים ודרך קריירת הסולו, הצליל המיוחד, הבולט, החד והמלודי של בריאן מאי גרם להמון צעירים להתאמן עוד ועוד על הגיטרות שלהם. היה לי הכבוד לפגוש אותו לפני הרבה שנים, ולהגיד לו תודה על החשמל החום והאקסטזה המוסיקלית שהוא הביא לחיי. אחד יחיד ומיוחד.
חיים רומנו: אין הרבה מה לומר אני פשוט אוהב את הנגינה שלו והוא גם נראה טוב. דרך אגב, קווין חיממו אתנו בימי הצרצי׳לים בלונדון ב-1971.
הערת המערכת: הוא לא רק נראה טוב הוא גם בונה גיטרות מוכשר שבנה בצעירותו עם אביו את הגיטרה המפורסמת שלו עליה הוא מנגן עד היום.
6. BB King
איתי פרל: אצבעות קבב, ככה היינו קוראים לו. זה עם המגבת עליה רקומים ראשי התיבות שלו. זה עם הגיטרה השחורה שקוראים לה לוסיל. לא ידענו אז ש-BB זה Blues Boy והכרנו אותו כבר כשהיה מבוגר. רק אחר כך למדתי שהבלוז שלו היה פיתוח חשמלי וממוסחר של הדבר האמיתי. למרות שהתמסחרות זו מילה קשה אני מרגיש שבלעדיה אני ועוד רבים לא היינו מכירים את הבלוז. מעבר לכך, כשהוא היה מניח אצבע שמנה על מיתר ומנגן צליל אחד, עם הנענוע הייחודי שלו - הוא מתמצת את כל העניין וברור שהוא הכיר היטב את היללה האמיתית של הבלוז. R.I.P.
הערת המערכת: ביבי קינג עצמו כינה את האצבעות שלו שמנות והוא הרחיק לכת וקרא להן "שמנות וטיפשות". בגללן הוא לא הצליח ללמוד לנגן באמצעות סלייד למרות שבן דודו, בוקה ווייט ענק הסלייד, ניסה ללמד אותו. זו הסיבה שהוא פיתח את הרעדת המיתר שכה מזוהה איתו כדי לנסות ולחקות את הצליל של הסלייד. בזכות האצבעות ה-"שמנות והטיפשות" שלו ביבי קינג שינה את צליל הגיטרה לעד, צליל שאנשים כמו מייקל בלומפילד, פיטר גרין וכל ילד וילדה שמרימים גיטרה מאז ועד היום מנסים לחקות.
5. Mark Knopfler
עמיר לב: צעדתי בחולון כשהייתי בן 17 ופתאום ששמעתי מאיזה מרפסת את הסולו של Sultan of Swings. מארק נופלר בלי מפרט, לא רץ על הסולן, תמיד עם איזו מנגינה שאפשר לשיר ושאתה מחכה לה כל השיר.
הערת המערכת: "בלי מפרט" זו אולי ההגדרה המנצחת, בעזרת הבוהן שלו יצר מארק נופלר צליל ייחודי שלאף אחד לא היה עד אז ולא יהיה לעולם. כמו כל הגיטריסטים ברשימה הזו, אם נופלר יעמוד בחדר עם 100 גיטריסטים אחרים שינגנו את אותו הדבר באותו הזמן כולנו נצליח לזהות משמיעה בלבד את הגיטרה שלו.
4. David Gilmour
פיטר רוט: כשלמדתי לנגן על גיטרה בסוף שנות ה-80, הגיטריסטים הבולטים היו בעלי היכולת הטכנית עם שיער ארוך ומתולתל בעיקר. בכל היער הזה האוזן שלי נתפסה על הגיטרה דיוויד גילמור. בזמן האזנה לשירים הארוכים של פינק פלויד התאהבתי ביכולת שלו לקחת אותי למסע רגשי עמוק בעזרת הנגינה שלו. האהבה שלי לגילמור אף פעם לא פגה, גם לא באלבומי הסולו שלו, ובכלל הוא זמר ויוצר ענק. כשהוצאתי תעודת זהות ראשונה התמונה של גילמור התנוססה בגאון על אחד הצדדים של הפנקס. הדבר הכי חשוב שלמדתי ממנו הוא לנגן פחות ולהרגיש הרבה.
3. Jimmy Page
יהודה קיסר: בשנת 1970 רכשתי תקליט של לד זפלין, הייתי מקשיב לו שעות ושומע את הגיטרה המיוחדת שג'ימי פייג' עשה בה כרצונו מבלי להתחשב בחוקי המוזיקה. מה שיצא לו מהאצבעות היה צליל ייחודי שגרם להמון גיטריסטים בעולם, וגם לי, לנסות לנגן כמוהו. הוא השפיע עלי רבות בנעוריי וניגנתי עם הרכבי רוק בזכותו. עד היום אני משלב קטעים נדירים שלו בהופעות שלי ונהנה מאוד. למרות שאני מוכר כנגן גיטרה מזרחית, בשנת 1972 רכשתי גיטרת גיבסון AS335, כמו שלו ואני מנגן עליה עד היום.
2. Eric Clapton
בן גולן: אריק קלפטון הוא בעיני הסטנדרט של הגיטרה החשמלית שאנחנו מכירים היום. מהבלוז המחוספס של ה-Yardbirds וה-Blues Breakers, דרך הפסגות של Cream ואל הסאונד המתון יותר של Blind Faith וקריירת הסולו שלו בשנות השבעים. בעולם מלא בשטיקים מגניבים וכוכבים עם הלוק הנכון (בהתאם לאופנה המתחלפת), יש נטיה להמעיט בערכו של הנגן העצום הזה, שכל תו שלו מונח תמיד במקום הנכון. אבל אי אפשר להתעלם מהגדולה שלו כגיטריסט וכמוזיקאי. מצד אחד האבולוציה שלו כל כך מגוונת, ומצד שני תמיד אפשר לזהות את הנגינה שלו. הוא ה-"גיטריסט" הראשון שהכרתי, ואני ממשיך לחזור אליו להקשיב ולהאמין.
1. Jimi Hendrix
יזהר אשדות: כשהייתי בן 11, מצאתי בבית גיטרה ספרדית ישנה שהשאיר אצלנו אחד מהחברים הבוהמיינים של הוריי. היא היתה יפה אך חבוטה והיו עליה רק 4 מיתרים. לקחתי אותה בידי, מבלי להיות מודע לכך שאני מחזיק אותה הפוך. לא ידעתי ששמאליים אמורים להפוך את המיתרים. באותה תקופה כבר הייתי חולה מוזיקה ואחת החוויות המכוננות בחיי היתה צפייה בסרט המתעד את פסטיבל וודסטוק. את האלבום המשולש של הפסטיבל חרשתי עד שנוצרו בו חריצים עמוקים. יותר מכולם שבה את ליבי ג׳ימי הנדריקס. הנדריקס גילם בדמותו ובנגינה שלו את כל מה שהיה רוקנרול ואת כל מה שחלמתי להיות כשאהיה גדול. שכנעתי את אמא שלי לקנות לי פוסטר שלו ותליתי אותו מעל למיטה שלי, למראשותיי. ב-18 בספטמבר 1970, חודשיים לפני יום הולדתי ה-12, ג׳ימי מת. שמעתי על כך כמה ימים מאוחר יותר, באחת מתכניות הרדיו הבודדות שהשמיעו אז רוק. הלום יגון, הלכתי לחנות הסידקית השכונתית, קניתי שני מטר סרט שחור והקפתי בו את הפוסטר של ג׳ימי שהיה מעל המיטה שלי. ג׳ימי הנדריקס לקח את הגיטרה החשמלית והפך אותה לכלי הנגינה של הדור שלו. הוא המציא את הגיטרה מחדש ומעבר לכך לא קם לו יורש מבחינת יכולת הנגינה וההמצאה שלו. יש הרבה גיטריסטים גדולים: קלפטון, פייג׳, בק, טאונסנד, נופלר, ואי, זאפה, ג׳ק ווייט ואחרים, אבל יש רק ג׳ימי הנדריקס אחד.
רוצים עוד?
תומר מולוידזון וגיל מטוס ממליצים על גיטריסטים חשובים שלא נכנסו למצעד.
״מסביב לעולם״ עם משה מורד במחווה למצעד הגיטריסטים, עם גיטרות מכל העולם: עלי פארקה טורה, בומבינו, מדו מוקטר, ופרנקו מאפריקה, וקאטנו ולוסו וימנדו קוסטה מברזיל.
