מדי שישי נפרסם כאן "שאלון לשבת" - סדרת שאלות למוזיקאים ישראליים על המוזיקה עליה הם גדלו, על השירים שהם שומעים, על חלומות שלהם בחיים וגם אחריהם. קבלו את דנה ברגר.
מה הוא האלבום הראשון שהתאהבת בו?
האלבום הראשון שממש התאהבתי בו היה זיגי סטארדאסט של דיויד בואי. השנה הייתה 1985 ואני בת 15. התפאורה הייתה ירושלים בחורף, העיר שבה גדלתי. הימים היו ימי המרד של גיל ההתבגרות שלי. הרגשתי שאני מגלה את העולם דרך האלבום האלמותי הזה. הרגשתי שכל מילה בו נכתבה במיוחד בשבילי.
מה הוא האלבום, או השיר, היותר טובים ששמעת לאחרונה?
When We All Fall Asleep, Where Do We Go? של בילי אייליש. יש בו שילוב של וייב סוף העולם, אפוקליפטי לחלוטין, ביחד עם שירים עצובים של מתבגרת (יש לי אחת בבית) הפקה יפהפייה שמשלבת אלמנטים אלקטרוניים מאוד עכשוויים ביחד עם משהו בלוזי של פעם. עבודות קולות מצויינת. קשיחות קרה ביחד עם רגש מתפרץ. בקיצור, קרח ואש. מאוד לטעמי.
מהו השיר הכי יפה שלך שאיש לא מכיר?
השיר הכי יפה שלי שלא מכירים הוא ״אזור דמדומים״ מתוך האלבום החמישי שלי ״יום יום״. הוא נכתב בעקבות חלום שהיה לי. יש בו משהו סוריאליסטי. קצה זנב של חלום או של זיכרון מחיים אחרים. אני אוהבת אותו כי הוא שונה ומיוחד. האלבום ״יום יום״ הוא אלבום שלא זכה להצלחה מסחרית ובקושי הושמע ולכן השיר הזה לא קיבל את תשומת הלב שלדעתי מגיעה לו.
יש לך שיר אותו היית עושה אחרת? או לחלופין שיר שאת מתחרטת על פרסומו?
השיר ״לא ליפול״ שהוצאתי סביב השתתפותי בהישרדות (2015). אפשר היה גם בלעדיו. זה שיר שנכתב בהזמנה. שיר מוזמן. היה לו תפקיד כשיר הנושא של הסדרה הנ״ל. יש בו חלקים שאני אוהבת אבל לא שלמה בכלל עם התוצאה הסופית. התובנה העיקרית והחשובה שהייתה לי בעקבות החוויה ההיא, המפוקפקת, של ההשתתפות בהישרדות, היא שאני באה מהמוזיקה ונשארת במוזיקה. אין לי מה לחפש במחוזות אחרים.
את זוכרת את הרגע שבו הבנת שתקדישי את חייך למוזיקה, שזה הייעוד שלך?
לא באמת היה רגע כזה. תמיד רציתי להיות זמרת, מאז שאני זוכרת את עצמי. הייתי מהילדות האלה שתמיד עולות על השולחן עם מלפפון ביד בתור מיקרופון. אבל אחרי שראיתי את אנני לנוקס בבריכת הסולטן בהופעה של יוריתמיקס בגיל 16, זה כבר היה לי ברור לחלוטין שאין מנוס.
יש רגע הפוך? האם אי פעם הרגשת שאת צריכה לפרוש ולוותר על החלום?
לא באמת. ברור שהיו רגעים קשים. חוויתי גם הצלחות גדולות וגם כישלונות. אבל אף פעם לא באמת חשבתי לוותר.
לו כל אוסף המוזיקה שלך היה מושמד והיה ניתן להציל ממנו רק אלבום אחד - איזה אלבום היית מצילה?
את Changes של דיוויד בואי. כי האלבום הזה מחזיק בתוכו את תמצית אהבתי למוזיקה והמון זכרונות מגיל ההתבגרות שלי בירושלים. כי הוא מלא בקלאסיקות שהן אבני הנפש המוזיקלית שמהן אני עשויה.
לאיזה סרט היית רוצה לכתוב מוזיקה?
ואלס עם באשיר של ארי פולמן. או כל סרט אחר שלו.
ברגעים קשים – מה הוא השיר שתמיד ישפר את מצב רוחך?
Lovely Day של ביל ווית'רס.
לו לא היית מוזיקאית, מה היית?
פסיכולוגית. ללא ספק. אם חיי היו מתנהלים לפי הספר ולפי מה שהיה כתוב לי בהמשך הפרק של הילדה טובה ירושלים - אם לא הייתי לוקחת את הפניה החדה לכיוון המוזיקה בגיל ההתבגרות אז בוודאי הייתי הופכת לפסיכולוגית. זה מה שהיה כתוב לי בתוכנית. יש לי את הזכות המאוד מיוחדת הזו - לגעת באנשים - אני עושה זאת דרך המוזיקה. בגיל 36 החלטתי שאני רוצה להגשים חלום נוסף והלכתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. זה החזיק כמה שנים אבל בסוף ויתרתי. שני ילדים קטנים, והופעות בכל הארץ בלילות, לא הסתדרו טוב עם בקרים באוניברסיטה. הדבר החשוב שקרה בזכות ההתנסות ההיא היה שהתחלתי להתנדב, מתוך אותו רצון או צורך לגעת באנשים. אבל הפעם לא דרך המוזיקה, אלא ממש להיות שם, אחד על אחד או בקבוצה והמצאתי את סדנת הכתיבה שלי. עבדתי עם נשים נפגעות אלימות, אחר כך עם מתמודדים בעלי הפרעות נפשיות ב״אנוש״. מאז אני מעבירה את הסדנה הזו בעוד מסגרות רבות כמו "מקורוק", סדנאות כתיבה שמשלבות בין המקורות שלנו (כן, כן: התנ"ך) ו...רוק. או בית הספר לכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי, הספרייה לעיוורים ועוד.
מה הוא השיר שהיית רוצה שיושמע בהלוויה שלך?
Wild is the Wind בביצוע של דיוויד בואי. אין מילים שיכולות להסביר את הבחירה כשמדובר בשיר כל כך אלוהי.
