כדי להבין את מוצב ריחן, אנחנו צריכים להבין את גזרת הביטחון. ב-85׳ ירדנו מלבנון ותפסנו את גזרת הביטחון. שנים רבות למעשה כל יחידה שנשלחה לגזרת הביטחון באה לבצע פעילות בט"ש (בטחון שותף). היחידה עדיין לא הבינה את המהות שעליה להילחם, והשאלה הייתה ב-מי. ברגע שהבנתי שמדובר בקבוצות קטנות שבאות להילחם נגד צבא גדול אז אני מבין שזו בעצם גרילה, מלחמה קטנה. גרילה מתנהגת כמו הד וענן. זה משמיע רעש ועובר לידך אבל אתה לא רואה. אתה רואה ענן ולא יכול לתפוס.
רק בשנות ה-80 המאוחרות חיזבאללה התחיל להתבסס באזור דרום לבנון כשמטרתו היתה להוציא את צה"ל מלבנון ולשלוט באזור. התקופה הראשונה של חיזבאללה התאפיינה בכך שהם למדו את צה"ל. הם למדו היטב. הם נעו בחשיכה, הניחו מטענים וחיכו לבוקר. צה״ל החל כל בוקר בפתיחת ציר אחרי פתיחת הציר של צד"ל. צה"ל לא היה מותאם למציאות המתהווה אלא למבצע פעילות של בט"ש. בהתחלה צה״ל נע ברכבים לא ממוגנים וחיזבאללה הפעיל מטענים.
----
כשהתמנית למח"ט, המוצב הכי צפוני של צה”ל היה עיישיה.
כן. לאחר מכן הקמנו את ריחן משום שלפנינו, בגזרה המערבית צפונית, היו שלושה מוצבים – חונה, רזלאן וסוגוד אבל הם לא יכלו להחזיק מעמד בהתקפות של חיזבאללה. חיזבאללה הבין את ״הבטן הרכה״ של מוצבי צד״ל ותמיד ותקף אותם.
למה צריך היה לשבת בריחן?
ריחן זה מוצב שהיווה נקודת יציאה לפעילות. עצם קיומו היתה תמיכה, ביטחון ואפשרות להוציא לפועל פעולות מתוך מוצבי צד"ל. העובדה שריחן ישב מאחוריהם, נתן להם ביטחון. בנוסף היינו צריכים לשמור על ציר פתוח בין מרג׳ עיון לחונה.
ריחן הוקם ב-92׳. זה היה חלק מהכפר ריחן, וממנו אפשר להגיע מהר לסוג'וד, לרזלן ולחונה. אנחנו רצינו שזה יהיה כוח מתמרן וגמיש שיוצא לסיוע. ממנו גם יצאו לפעילות. עם הזמן זה הפך למוצב מאוד גדול. עצם העובדה שאתה צריך להגיע לריחן, אתה כבר בבעיה.
גם ריחן נשלטה מכל כיוון.
נכון, אבל זה המקום הטוב ביותר שמצאנו. כדי לתת ביטחון לגנרל וכדי לאפשר לו מה שהוא רצה, בהנחיית צה"ל פעם בחודשיים או שלושה אני והגנרל היינו לוקחים מרצדסים ונוסעים לג'זין. זה היה הכרחי? אני לא חושב.
זה היה מטורף לגמרי, לא?
זה היה מטורף כמו הרבה דברים. אולי גם לשבת בריחן זה היה מאוד מטורף, אבל בעיישיה וריחן יש אנשי צד״ל ולכל כפר נכנסו אנשי חיזבאללה. הגזרה המרכזית של הלחימה היתה הציר שמחבר את חרדלה עד לחונה. בואכה, עיישיה ועד לריחן וכל חונה, רזלן-סוגוד. הגזרה המזרחית היתה הקשה ביותר.
וצה״ל גם שילם את מחיר הדמים הכבד ביותר.
אני הבנתי שגזרת הביטחון מחייבת את הישיבה בריחן ובעיישיה. אילו לא היינו שם לא יכולנו להיות גם במארג' עיון.
איך היו הנסיעות לג'זין?
הנסיעות היו מאוד מפתיעות. מעולם לא יידענו מתי אנחנו נוסעים. לא יידענו את צד״ל, לא יידענו את האזרחים ונסענו במהירות. ב-92׳ צה״ל כבר הבין מול מי הוא עומד, איך עליו לפעול והתאמנו את עצמנו למציאות המתהווה. רק ב-95׳ אמנון ליפקין מגדיר שכל יחידה שעולה לגזרת הביטחון עולה ללחימה ולא לבט"ש.
----
מוניתי למפקד יק״ל ב-96׳. אני לא קראתי לזה יק״ל, אלא "עוצבת לבנון", וטבעתי את המושג הזה כי זו המהות. יק״ל זו לא לחימה. אני מבין כבר שדפוס הפעולה הוא לחימה וזה השפיע על בחירת מפקדים, על האמל״ח ובעיקר על המודיעין. הבנו שעיקר הפעילות היא רגלית וממושכת, בשטחים סבוכים. פחות מתבצרים ואפילו חשבנו שלא צריך לפתוח צירים. פשוט נענו במהירות למוצבים.
הוצאתי את הסיירת של צד״ל למקומות שבהם הם זרעו פחד. הם היו נכנסים במדים שחורים, זורעים את הפחד ועוזבים.
כשהייתי מפקד עוצבת לבנון נהרג הבן של נסראללה הדי, וההחלטה של נסראללה היתה בין היתר לפגוע בי. באחת הפעמים כשסיירתי בגזרת ריחן, היתה היתקלות וירו עליי טיל נ״ט ומקלעים. פרקנו מהכלים והסתערנו. נהרגו שם אנשי חיזבאללה ואני נפצעתי. אבל מה שחשוב, שחיזבאללה משתמש במופע הזה ומשמיע קולות של אנחות כאב ואומר ״גנרל אמיתי נפצע ונאנח מכאב״. אז השתמשתי ב"מידל איסט" והחזרתי לנסראללה - הנה אני חי ואלה לא אנחות כאב שלי.
מה אתה אומר בדיעבד על ההתנהלות של צה״ל באזור הביטחון?
צה״ל לא נערך ללחימה בגזרת הביטחון וכשהוא כבר נערך, חלפו להן שנים. רק בשלהי שנות ה-80׳ צה״ל מבין מי האויב שעומד מולו. אני עליתי להיות מח״ט הגזרה המזרחית בתפקיד השלישי שלי. בדרך כלל תפקיד שלישי זה מח״ט סדיר. הייתי מפקד חטיבת הצנחנים והגעתי לשיחה אצל איציק מרדכי. הוא סיפר לי על מה שקורה בלבנון, שיש הרבה נפגעים ולא מבינים מה קורה. בסוף הוא ביקש שאעלה. זו היתה בשבילי הפתעה גמורה. צו השעה.
----
כשפיקדתי על גזרת לבנון, ביקשתי באופן אישי לצאת מג'זין. גם מריחן ביקשתי לצאת. שרטטתי מה אפשר לעשות - לשבת בעיישיה, להתבסס על השמיז ולעזוב את כל האזור הצפוני (סוגוד, רזלאן, חונה, וריחן). שיתפתי בזה את הגנרל לאחד והוא כמובן לא הסכים איתי.
אני אומר את זה בצורה הכי בוטה: אנחנו היינו בריחן בשביל לשמור על האינטרסים של גנרל לאחד.
לא, כי כשאתה משרטט את גזרת הביטחון אתה לא רואה את ג'זין. אתה רואה את חונה ואת רזלאן. מי ששמר על מעבר חונה זה מוצב צד"ל.
אבל אנחנו כל הזמן בעורף של צד״ל.
היו כל מיני אינטרסים שלא צריך להיכנס אליהם. היינו צריכים לשמור על חיילינו ובעיקר לעסוק במטרה הכוללת. הוא ביקש את ג'זין ואנחנו באיזשהו צורה צריכים לשמור על גזרת הביטחון שבאותו ציר. לכן נבנו מוצבי עיישה וריחן.
מה המרחק משער פאטמה עד ריחן?
זה תלוי מתי. כשלקחתי שלושה מרצדסים עם המאבטחים שלי אז טסתי, אבל אם אתה נוסע עם כלים כבדים אז השיירה קצת יותר ארוכה ואז היא פגיעה. אם היה אירוע באמצע? השיירה נעצרת ואתה לא יודע לאן יורים. זה לא דרך.
כשאתה יוצא לפעולה אתה צריך לגיטימציה. כשאתה במדינה שלך, בגבול שלך, על כל פעולה שאתה עושה יש לך לגיטימציה. כאן, היתה בעיה.
יחידה צבאית זו יחידה שבה גודל הפחד מהבושה גדול מהפחד מהמוות. כשהוחלט לצאת מלבנון, היה צריך פשוט לחזור לגבול שלנו. רצועת הביטחון נכפתה עלינו. מישהו לא חשב מספיק כי אפשר היה לוותר על הדבר הזה. ברצועת הביטחון היו כ-600 הרוגים וכמובן 1,300 פצועים לצה״ל.
היציאה היתה סוג של הבטחה של אהוד ברק כראש הממשלה. אנחנו הבנו שביולי יוצאים מלבנון, בסוף יצאנו חודשיים קודם לכן, במאי. צה״ל חשב שהולך להיות הסכם דווקא עם הסורים ואולי יהיה פתרון לאזרחים ולצד״ל כשנצא מלבנון. בפועל יצאנו מלבנון בהתראה קצרה. הערכים שלנו לא עמדו במבחן המציאות וכך התנהגנו אל האנשים האלה. יצאו כ-7,000 מהם ונותרו 2,000 במרירות וכעס. על הדרך שבה טיפלנו באנשי צד״ל כאשר יצאנו מלבנון, אני לא אסלח לעצמי. אני זה שהבטחתי שנדאג להם.
