מרים פרץ
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

מרים פרץ: "בראש השנה אני חושבת על ההורים שעקדו את ילדיהם"

"כשמגיעים לקטע: 'שיחו לאמי כי ששונה פנה', הקהל שותק ונותן לבני אביחי לשיר לאמא שלו. ואתה שומע את הבכי שלי ואת הדמעות של כל בית הכנסת. צר, צר על האמהות שאיבדו את ילדיהן". כלת פרס ישראל מסבירה מה מרגש אותה כל כך בפיוט "העוקד הנעקד והמזבח" | פרויקט פיוטים מיוחד של "כאן מורשת"
כאן מורשת
09 בספטמבר 2018
11:20

כלת פרס ישראל מרים פרץ, ששכלה את שני בניה בעת שירותם הצבאי, התארחה הבוקר (ראשון) בפרויקט פיוטים מיוחד של "כאן מורשת" עם אלי ביתאן על הפיוט "העוקד הנעקד והמזבח": "אני כל כך מתחברת לפיוט הזה, שמתאר אבא שלוקח בן, והבן שואל בפשטות למה. הוא גם שואל את אביו: 'אם אתה רוצה להקריב קורבן, איפה השה?'. זו שאלה של ילד. מי הקורבן פה? ואברהם מבטיח לו שהקב"ה יראה להם את השה. וכשיצחק מבין – יש שם מילים שקורעות אותי".

"אני לא רואה בתמונה הזאת רק את אברהם ויצחק. אני רואה גם את בעלי, אליעזר ז"ל, עומד ליד ארון הקודש, קורא את הפיוט ונקרע. מרגיש שהוא העוקד. והוא באמת עקד. לא קרה לו נס. הוא עקד את אוריאל. הוא לא ידע שיבוא יום, כשהוא כבר לא יהיה פה, ואני אעקוד גם את אלירז.

האזינו לריאיון המלא עם מרים פרץ:

ואז מגיע המשפט שחותך את לבי: 'ויהי מאור יומם בעינם ליל, והמון דמעיו נוזלים בחיל. עין במר בוכה ולב שמח'. זה אנחנו. ההורים בארץ הזאת ששולחים את ילדיהם לשרת באמונה את עם ישראל. עין במר בוכה. אתה בוכה, אתה נקרע, אבל הלב שלך יודע שהילדים יצאו לשליחות מצווה, להגן על הארץ הזאת ועל העם הזה.

היום, אחרי שבעלי כבר נפטר, עומד הבן שלי אביחי, וכשמגיעים בפיוט לקטע: "שיחו לאמי כי ששונה פנה", כל הקהל שותק ואביחי שר לאמא שלו את הקטע הזה: "שיחו לאמי כי ששונה פנה, הבן אשר ילדה לתשעים שנה, היה לאש ולמאכלת מנה, אנא אבקש לה מנחם, אנא. צר לי לאם תבכה ותתייפח, העוקד והנעקד והמזבח.

ואתה שומע את הבכי שלי ואת הדמעות של כל בית הכנסת. צר, צר על האמהות שאיבדו את ילדיהן, שעקדו את ילדיהן על מזבח ארץ ישראל ותורת ישראל. צר לי.

אבל בפיוט הזה יש בסוף גם נחמה: 'יום זה כזכות לבני ירושלים, בו שערי רחמים אני פותח'. הקב"ה, עם כל הכאב ועם העקידה והחורבן, פותח לנו שערי רחמים. ומה אנחנו רוצים אחרי שקברנו את מיטב ילדינו? אנחנו מבקשים ממנו רחמים על מה שנותר, על מה שיש, על הטוב הזה שיש לנו גם".

עין במר בוכה מצד אחד, ומצד שני הלב השמח. אולי זהו גם ניגוד שמסמל את הימים הנוראים.

"זה מאפיין את הימים הנוראים. מצד אחד, עין במר בוכה – אנחנו שומעים שופר ובוכים ומתרגשים. אנחנו מתחננים ברחמים שהקב"ה יחתום אותנו לחיים טובים, לבריאות ולשלום. שיחתום אותנו באמת לחיים. שהורים לא ייאלצו לקבור את ילדיהם, שלא ניאלץ לראות בכאב תינוקות. אנחנו בוכים. אבל, מיד אחרי התקיעה יש שמחה.

"החיים מורכבים. אין בהם רק שחור. אני חושבת שהביטוי הזה 'עין בוכה ולב שמח' מסמל שהחיים זה לא פנאן. החיים זה מאבק מתמיד. יש בהם מר וכאב, יש בהם דמעה אבל יש בהם גם את הלב השמח, שיודע להודות על הטוב ועל הדברים הקטנים".

מנהג הטוניסאים לשיר את הפיוט הזה לנשים כורעות ללדת, בעת הלידה עצמה.

"נכון, כי הלידה היא רגע של מוות. הצירים, הכאב, הבכי. אבל אחרי הבכי אתה שומע את קול התינוק, קול החיים. אני חושבת שזה היופי של החיים. תחשוב שהחיים היו רק שמחים. הם היו משעממים. הירידות קורות לנו כל השנה, אבל יש תמיד תקווה. ראש השנה הוא התחלה של התלהבות וחיים חדשים".