חפש
Languages

"אתה מתעורר בלילה, וגם אם תצרח כלום לא יקרה"

אברומי קרויזר נולד למשפחה חסידית מוכרת בבני ברק. בגיל 11 הוא נפגע מינית וגם אחרי שסיפר להוריו דבר לא קרה והפגיעות נמשכו. אחרי שחזר בשאלה הוא חושף את הסיפור שלו ודואג לילד שלו שנשאר בחברה החרדית
מערכת כאן חדשות
21 באוקטובר 2018
18:35

"כשאתה שוכב בלילה במיטה, ואתה מתעורר ממגע של מישהו שנוגע בך, אתה מתעורר ממגע קר ומרגיש כאב בגוף. אתה יכול להתעורר ולפתוח עיניים ולהתחיל לצעוק ולהתחיל לצרוח, אבל אתה יודע שאם תצרח הבושה תהיה שלך, אם תצרח כולם ידעו מה קרה פה, ומחר בבוקר אתה תקום ואתה תלך לבית כנסת ואותו בן אדם יהיה שם והוא לא ילך".

זה הסיפור של אברומי קרויזר, בן 25, ממשפחה חסידית מוכרת בבני ברק. הוא עבר מספר פגיעות מיניות בתקופה בה גדל בחברה החרדית. לפני מספר שנים חזר בשאלה, ולאחרונה החליט לחשוף את סיפורו.

פרק 1 של "לא שותקים"

"נולדתי למשפחה חסידית שורשית בחסידות ויז'ניץ. בישיבות שלה למדתי וברחובות שלה הסתובבתי" מספר קרויזר. הוא חוזר לגיל 11, ומתאר את הפגיעה הראשונה שעבר. "זה היה בפורים, במהלך הסעודה עם האדמו"ר עמדתי על יד בחור, בן 20, אולי פחות. הוא אמר לי שבישיבה עושים השחקנים חזרות אחרונות לקראת ההצגה בפני האדמו"ר, ושאל אותי אם אני רוצה לראות. אמרתי לו שכן, והוא אמר לי ללכת לישיבה ולחכות לו שם. הלכתי ולא היו שם שום חזרות, היה חושך ואת הבחור ההוא. בלי להיכנס לפרטים. אז נפגעתי".

קרויזר מספר כי "בשלב מסוים ברחתי. אני רק זוכר את עצמי שאפילו לא אמרתי לא 'אל תיגע בי' רק אמרתי לו 'אחרי זה לא עכשיו'. לא הבנתי מה הוא רצה. שיתפתי בחורים קצת יותר גדולים ממני והם שכנעו אותי ללכת לספר להורים. הם אמרו שאם אני לא אספר אז הם יספרו".

קרויזר מספר שלמרות שסיפר להוריו, למעשה לא היה מי שיפעל נגד התוקף שלו. "הייתי ילד קטן ותמים. הגעתי הביתה, קראתי להורים שלי, נכנסתי איתם למטבח, סגרתי את הדלת וסיפרתי להם שפשוט יש בחור שמשחק בי ונוגע בי ומבקש ממני כל מיני דברים. אימא שלי תמיד חששה מהדברים האלה והתחילה לבכות. אבא שלי הבטיח שהוא יעשה עם זה משהו. ייתכן שהוא ניסה לפנות לאדמו"ר או לאנשי החינוך, אבל שום דבר לא נעשה הכל נשאר אותו דבר".

"הייתי צריך להמשיך למחרת עם בושה חזקה שסיפרתי את זה לאנשים. אותו בן אדם נשאר שם, אף אחד לא לקח אותו משם, ומאז מאז כבר לא התלוננתי גם  כשקרו מקרים נוספים. המשכתי באותם מוסדות ובאותם מקומות לימוד והפגיעות התחילו לחזור ולקרות שוב. אם זה בשולחן של האדמו"ר כשכולם עומדים צפופים, ואנשים מבוגרים שעומדים לידך שולחים ידיים מנסים לגעת בך. ואם זה במקווה. אתה מגיע כילד, או כנער צעיר ואתה מסתובב עירום, מסתובב עירום בין אנשים מבוגרים שמתחת למים אף אחד לא רואה והם שולחים ידיים והם פוגעים".

קרויזר מדגיש שהמקווה הוא מקום "מועד לפורענות". "אתה הולך למקווה, ושם בחסות המים ובחסות ההמוניות ובחסות הרעש ובחסות זה שאנשים כאילו לא מסתכלים במקווה כי זה לא צנוע, אז הם לא רואים מה אנשים אחרים כן עושים במקווה. ושם אתה שוב נפגע ושוב נפגע. ככה זה ממשיך בכל מיני מקומות כשהיצרים המיניים של האנשים סביבך גוברים, והם לא מוציאים אותם בשום מקום אחר".

פרק 2 של "לא שותקים"

"הפגיעות חוזרות ונשנות ואתה כבר לא מתלונן" מספר קרויזר. "אתה כבר לא מדבר עם אף אחד. אתה פונה לאנשים שאמורים בעצם להגן עלייך והם בתמורה מאשימים אותך על ההתנהגות שלך. אתה אומר להם 'אתם יודעים מה קורה בחדרים? אתם יודעים שהבחור ההוא אתמול בלילה נגע בי כשישנתי בלילה, התעוררתי בבוקר והוא היה אצלי. במקום זה אומרים לך תעשה תשובה, תטבול במקווה. זה לא יקרה שוב".

"וכך במהלך השנים פשוט צברתי אנשים שהסתובבו באותם רחובות, אנשים שפגעו בי וכשהייתי רואה אותם הייתי עובר את הכביש. הפכתי להיות מופנם, פחדתי ממעגלי חברה, פחדתי מאירועים חברתיים. לא רציתי להיות שם יותר".

"כילד קטן שהאמצעים שלי הם מוגבלים אין לי לאן ללכת. המשפחה שלי שם, המסגרות שלי שם, זה המקום היחיד שאני מכיר. לא היה לי לאן לברוח. נשארתי באותן ישיבות למרות שידעתי שבלילה אני שוב אפגע, בבוקר אני שוב אפגע. בערב שבת אני שוב אפגע ובחג אני שוב אפגע, אבל אין לי מה לעשות עם זה, אין לאן לברוח משם. אני פשוט שם, חווה את זה על הבשר שלי עוד פעם ועוד פעם, ושום דבר לא קורה. חוץ מבושה חזקה שמתמלאת בי. וגם בושה מההורים, בושה מהמשפחה, בושה מהחברים. בושה מכך שהעזתי פעם לדבר על זה, שהעזתי פעם לחשוף. אתה מרגיש טמא, אתה מרגיש פסול. אתה כבר לא יודע להבדיל בין מה שנכון לעשות לבין מה שלא נכון לעשות. אתה כבר לא יודע אם מותר לך לכאוב, אתה כבר לא יודע אם התחושות שלך הן נכונות, הכל מתעוות. במקום, זה מקום שבו אין בגרות מינית, אז המיניות שכן מגיעה, היא מיניות מעוותת לגמרי".

קרויזר אומר כי "אם במקום שבו אנשים שידועים כמי שהטרידו נערים הופכים במהלך הזמן להיות אנשי צוות בישיבות, הופכים להיות משגיחים או אחראים על הנערים, המסר שאתה מקבל זה שאל תתלונן, זה בסדר גמור, אל תעשה כלום, אתה נפגע וזה חלק מהחיים שלך. פשוט.. פשוט תשתוק. פשוט תשתוק. תשתוק כי אף אחד לא ייקח אותו ממך. תשתוק כי הוא.. כי גם אם תתלונן הוא יהפוך להיות בסוף המשגיח שלך והוא ינקום בך גם. עדיף שתשתוק עדיף אל תדבר על זה".

לדבריו, הוא שיתף בדברים את האדמו"ר של החסידות. "התחתנתי בגיל 20. גרתי בבני ברק. לצערי אני גם אחרי החתונה שלי נפגעתי. הייתי כבר חסר יכול התנגדות. ואז נולד לי ילד. והבנתי שהבאתי ילד למקום הרע הזה. הבאתי ילד למקום שבו אני לא שואל 'האם הוא יפגע', אני שואל 'מתי הוא יפגע'. והבנתי שאני מתחיל להיכנס לחרדה אני מתעסק יותר מדי בכך שהבן שלי נמצא במקום מסוכן ומה אני עושה איתו, ועל גופתי המתה הוא לא ילך למקווה, אף פעם, אם זה תלוי בי.

"הילד שנולד לי בעצם הכריח אותי לחשוב על הדברים ולהגן עליו. דמיינתי אותו הולך לאותם מקומות שבהם אני הייתי הולך, דמיינתי אותו הולך באותם שבילים ואותם מוסדות, והכל התחיל לצוף, דברים שהדחקתי, כשהבנתי שאני אבא שלא ישמור על הילד שלו. וכשאני מבין שבעצם במקום הזה אני אבא עם ידיים קשורות ואין לי דרך להגן עליו אם אני אשאיר אותו באותו מקום ולא הצלחתי להכיל את זה".

"אז נסעתי לאדמו"ר", מספר קרויזר. "אמרתי לעצמי שאני אציג בפניו את הבעיה והוא בוודאי ייתן לי פתרון. ואז הוא שאל אותי אם אני הולך למקווה כל יום. אמרתי לו שלא, ואז סיפרתי לו את כל מה שקרה, סיפרתי לו סיפורים שחוויתי על עצמי במהלך עשר שנים. אמרתי לו אני מפחד ממקווה, אמרתי לו שקורים שם דברים נוראיים. חשבתי שהוא יספק לי הגנה, שהוא יגיד 'אל תדאג, נעמיד שומרים, נעמיד מצלמות'. בתמורה הוא פשוט התייחס לזה כאל חטא קטן שקורה ולא צריך להתייחס אליו ולעשות תשובה. 'תעשה תשובה, דברים לא יקרו. אל תתייחס לזה, פשוט תיכנס ותעשה את זה מהר. תלך כל יום, תעשה את זה מהר ואל תתייחס למה שקורה'".

"באותו רגע הרגשתי שאין עם מי לדבר, הרגשתי שההשתקה הזאת נמשכת, שאף אחד לא רוצה פה שינוי, לא אכפת להם בכלל שהדברים האלה קורים, המטרה מקדשת את האמצעיים לגמרי. ואז הבנתי שאם אני רוצה להגן על הילד שלי אני צריך לעשות מעשה. וזה מה שאני עושה היום, אני פשוט מדבר, אני חושף, אני מסתכן אולי באנשים שיכעסו עליי, אבל אני סה"כ מדבר, מציג את האמת. אני מדבר אל ההורים, אני מדבר על הילדים הקטנים, תגנו עליהם, תשמרו עליהם. אני חייב להגיד שמאז שהעליתי את הפוסט בפייסבוק, שם חשפתי את עצמי, שהיחשפות היא מאוד קשה, אני קיבלתי טלפונים מעשרות אנשים מתוכי הקהילות החסידיות בארץ, שהודו לי בבכי, ודיברו על הילדים שלהם שהם.. מהיום לא ישלחו אותם לבד למקומות מסוכנים. הם סיפרו לי שהם ישבו עם הילד ועשו שיחות, והראו להם אפילו את הפוסט, הם הראו להם אפילו את המילים שלי".

"אני בסך הכל רוצה לעשות מעשה, רוצה שאנשים ידעו מה שקורה, רוצה שאימהות לא ישלחו את הילדים שלהם בגילאי 11-12 למקווה או למקומות מסוימים בלי לדעת מה קורה".

"כשהבן שלי היה בן שנתיים אני יצאתי בשאלה, לא רציתי יותר להישאר במקומות האלה, מקומות שנפגעתי, מקומות שאני ממשיך לראות את הפוגעים האלה. לא האמנתי שזו הדרך הנכונה בשבילי. בהוראת שופטת הוחלט שלא תהיה לי השפעה על החינוך של הילד שלי והוא ממשיך ללמוד במוסדות חרדיים, ואני מקווה מאוד שזה טוב לו וזה טוב בשבילו. אבל החלטתי לא להיות רחוק ממנו ולהמשיך להגן עליו. אני פשוט ממשיך לעקוב מקרוב אחרי הילד שלי ולהגן עליו ולדבר עם המחנכים שלו, עם המורים שלו, עם ההנהלה, עם מי שצריך, כדי להגן עליו".

קרויזר פונה לילדים ונערים שעברו פגיעות כמוהו, ואומר: "אם יש ילד או נער שקורים לו דברים, תדע שהדברים האלה לא אמורים לקרות לך, תדע שזה לא טבעי שזה קורה. תדבר, תצעק, תצעק איפה שאתה יכול, גם אם לא מקשיבים לך, תתנגד. הדברים האלה לא אמורים לקרות לך".

"ולהורים שרואים את הסרטון הזה, אני מבקש - אל תשלחו את הילדים שלכם למקומות שאין לכם פיקוח עליהם. תשאירו אותם בבית. שלא ישנו בפנימיות בישיבות. שלא ילכו למקווה. דברו איתם על מודעות, דברו איתם על הדברים האלה, שיבואו לספר לכם שלא יתביישו מכם, תנו להם הגנה, תגידו להם שאתם מאחוריהם, שאתם לא תאשימו אותם בחיים. שיש להם עם מי לדבר. ואם קורה משהו, תטפלו, כי אם לא תטפלו זה יקרה שוב. אם לא תפנו למשטרה הדברים האלה יקרו שוב. בכל רגע ורגע זה יכול לקרות, וזה קורה. אל תשתקו יותר. כדי שנפסיק את התופעה הזאת. כדי שנפסיק את הדבר הזה".

הוא מסביר כי לא תכנן להיחשף, אבל הוא החליט לעשות כחלק מתהליך טיפולי. "להיחשף משמע שוב להיות עירום, שוב להיכנס למחשבות של אנשים ולדעת שאנשים יודעים עליך דברים שהסתרת כל השנים, אבל הכל שווה את הסיכוי שילד אחד לא ייפגע".