חפש
Languages
-
צילום: מתוך עמוד הסדרה באתר הרשמי של HBO

מה יאמרו אומות העולם? חשבון הנפש של "הנערים"

כמו במקרים רבים של יצירות העוסקות ברגעיה הקשים והאפלים של המדינה, גם את המיני-סדרה על רצח אבו-ח'דיר האשימו בהשמצת ישראל בעולם. מול אותה ביקורת הוכיחו יוצרי "הנערים", שמגיעה כעת לסיומה, כי אל העבר הכואב והנושאים הנפיצים הם ניגשו בחיל ורעדה הראויים להם, וכי המסרים שרצו להעביר כלל לא היו מיועדים לקהל הבין-לאומי - אלא הופנו פנימה
אריק רוזנברג
09 באוקטובר 2019
18:56

"מה ירוויח מישהו אם אדם כזה יישב בכלא כל החיים?", שואלת בפרק 9 של המיני-סדרה "הנערים", דמותו של רב אשר מכיר את אחד מרוצחי הנער הפלסטיני מוחמד אבו-ח'דיר. הוא ממשיך: "חילול השם מה? מה יאמרו התקשורת, אומות העולם? מה יאמרו אם בחור שומר מצוות בדעה צלולה עשה דבר כזה? אנחנו יודעים שזה חריג שבחריגים, אבל מה הם יגידו. יש חילול השם גדול מזה?".

אותה סצנה, היא אחת מבין רגעים רבים בעשרת פרקי "הנערים" - הדוקו-דרמה מעוררת המחלוקת בהפקת HBO וקשת על רצח אבו-ח'דיר בידי יהודים בקיץ 2014 – שבהם הדמויות מדברות על מצוות ועבירות, על הקשר בין האירועים הקשים של הקיץ ההוא לדת ואמונה. חילול השם, שעליו מדבר הרב באותה סצנה, נחשב לאחת מהעבירות החמורות ביותר ביהדות. עבירה שאין עליה כפרה בעולם הזה, ובין השאר יכולה להתבטא בהתנהגות פסולה בפומבי של אלו המייצגים את אלוהי ישראל, ועל ידי כך מורידים מקרנו של עם ישראל בעיני הגויים, או במילים אחרות – פוגעים בשמה הטוב של היהדות בעולם.

טענות כאלו, על פגיעה בשם הטוב של עם ישראל והיהדות לעיני אומות העולם, עלו לאחרונה לא אחת נגד יוצרי "הנערים". תחילה היה כעס שנבע מאכזבה מכך שהסדרה אינה עוסקת (לפחות לא באופן מספק) באירועים שקדמו והובילו לרצח אבו ח'דיר - חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שער. אך מעבר לאותה אכזבה, היה כעס על הבחירה של היוצרים, ששניים מהם הם מאנשי הקולנוע והטלוויזיה הבכירים בישראל – יוסף סידר וחגי לוי, להתמקד דווקא במעשה העוולה של הרוצחים היהודים, מבין כל האירועים שקרו בקיץ הסוער של אותה שנה. היו כאלה שטענו שסידר ולוי (יחד עם הבמאי הערבי-ישראלי תאופיק אבו ואיל) בחרו בקו העלילה שבו בחרו כדי למצוא חן בעיני המפיקים של HBO, ולזכות באהדה בפסטיבלים בין-לאומיים – הכול על חשבון שמה הטוב של ישראל. "למה זה טוב?", תמיד שואלים צופים ישראלים כשהם נתקלים ביצירה שעוסקת ברגעים הקשים והאפלים של החברה הישראלית, או "למה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ?". והתשובה לשאלות האלה היא פשוטה: כי מישהו צריך לעשות את זה.

אחרי שגל הביקורות שקע ונשכח, פרקי הסדרה המשיכו לצאת בכל שבוע, עד שבוע זה של יום הכיפורים. סמוך ליום שבו יש לעשות חשבון נפש, מגיעה "הנערים" אל סיומה, ובכל פרק הוכיחו יוצריה שאל העבר הכואב והנושאים הנפיצים הם ניגשו בחיל ורעדה הראויים להם. המילים שהכניסו היוצרים לפי דמות הרב, על חילול השם, באותה סצנה בפרק התשיעי – ונשמעות כמילים שיצאו מפי מבקריה החריפים של הסדרה - מלמדות כי לוי, סידר ואבו ואיל בחרו כל שורת טקסט וכל שוט מתוך הבנה ומודעות עמוקה לתגובות ולביקורת שהדברים עלולים לייצר. מתוך הרהור במעשים וחשבון נפש, שבאים לידי ביטוי לכל אורכה של הסדרה.

בתחילה "הנערים" כלל לא הייתה אמורה להתבסס ישירות על האירועים האמיתיים, אלא להשתמש בהם כהשראה לסיפור בדיוני עם דמויות בדיוניות. יוצריה היו עושים לעצמם חיים הרבה יותר קלים אם היו בוחרים באפשרות של להתרחק כמה שיותר מהמציאות. הדרך שבה הלכו – ערבוב בין מציאות לעלילה, בין סצנות מבוימות לחומרי ארכיון ויומני חדשות שחקוקים בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית, בין דמויות וקווי עלילה מומצאים לאנשים אמיתיים שחייהם הפכו בקיץ 2014 לטרגדיה – היא הדרך הקשה והמאתגרת שכל דוקו-דרמה טובה צריכה להתמודד איתה, על אף כל ההשלכות והביקורת.

"הנערים" לא מופנית כלפי חוץ, "מנסה להתחנף לקהל הבין-לאומי", כפי שטענו מבקריה. טענות אלו בכל מקרה נראות מגוחכות כאשר רואים את הניואנסים הדקים שאליה צללו יוצרי הסדרה – לא רק בתוך החברה הישראלית, אלא גם בתוך החברה הדתית והחרדית. ספק אם קהל שלא מישראל יכול להבין לעומק את המוטיבים שעולים ממנה. "הנערים" מסתכלת פנימה, כפי שראוי לעשות כשעושים חשבון נפש. היא מובילה לחיטוט בפצעים, במקום שבו הרקמות של החברה מתות – כואב ככל שזה יהיה. בלי לשאול "למה זה טוב?", או "למי זה מועיל?". בלי לטאטא את "החריג שבחריגים" מתחת לשטיח, אלא פשוט על ידי להרים את השטיח ולבדוק מה יש מתחתיו.