בוכרא פי אל מישמיש

סרט #01: שקט מצלמות; מסיבת פורים

במהלך הפקת "בוכרא פי אל מישמיש" נתקלו יוצרי הסרט באוצר שצבר אבק בבית משפחת פרנקל בפריז - עשרות סלילי 9.5 מ"מ של צילומים ביתיים משנות ה-30 וה-40 שצולמו בקהיר ובאלכסנדריה - התיעוד היחידי של קהילת יהודי מצרים באותה תקופה. אחרי שעברו תהליך שימור ודיגיטציה, אנו מזמינים אתכם להתרגש איתנו ולצפות בפיסת היסטוריה יוצאת דופן מהעבר
מערכת כאן
23 בדצמבר 2019
10:17

עד לסוף שנות השלושים של המאה ה-20, רוב היהודים במצרים נמנעו מפעילות פוליטית. אלו שכן היו מעורבים, נטו לאחת משלושה כיוונים: קומוניזם וסוציאליזם; פטריוטיזם מצרי; וציונות. ניתן למצוא פעילים שצידדו בשתי המגמות – הפטריוטיזם המצרי והציונות גם יחד, כאשר הם קראו להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל מצד אחד, ובה בעת ל-"התמצרותה" של הקהילה היהודית ולשילובה בחיים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים של מצרים.

מנקודת המבט המצרית, לא הייתה סתירה באותה התקופה בין שני סוגי הפעילויות - הציונית והמצרית הפטריוטית: משרדי הממשלה, לדוגמא, הבנקים והבורסה היו סגורים במועדים היהודיים, כמו יום כיפור או ראש השנה. בסרטון המוצג כאן, ניתן לראות מסיבת פורים עליזה שהתקיימה, ככל הנראה, באלכסנדריה.

צפו >>

מקומם הייחודי של היהודים בחברה המצרית (כמו גם של הנוצרים במצרים) בא לידי ביטוי באחד מן השירים היותר-לאומיים של להקתו של נגיב אל-ריחאני - "אם יא מצרי" ('קום, הוי מצרי'), שביקש לעורר את ההמונים "מתרדמתם" ולהתנגד לנוכחות הבריטית. השיר נכתב במהלך ההפגנות של 1919 נגד הבריטים:

"קום, יא מצרי מצרים תמיד קוראת לך

הובל אותי (מצרים) לניצחון הניצחון שלי הוא חוב שהנך חייב לפרוע

היום בו האושר שלי נלקח אל מול עיניך

השב את תהילתי התהילה אשר (בעבר) בזבזת

האם ראית הוי מצרי חבל ארץ כה יפה

המשתווה אל ארצך על אדמתה העשירה

הנילוס שלה הוא מקור לאושר בשפע

אהוב את שכנך יותר מאשר אתה אוהב את הקיום שלך

אין זה משנה – נוצרי מוסלמי או יהודי

המהות האמתית היא שכולנו צאצאים של אותם אבות."

המאמצים האירופאים להכפיף את השליטה שלהם באזור האיצו את היווצרות הקרע בין האוכלוסיה המקומית לבין קהילות המיעוטים והזרים שנראו ודיברו ב-"אירופאית", והחזיקו בקשרים מסחריים ותרבותיים עם אירופה. ההתנגדות המצרית האנטי-קולוניאלית לבריטים בעיקר הניעה תהליכים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים שהביאו לכך שהמהגרים, המיעוטים והזרים במדינת הלאום המצרי המתהווה נתפסו כסוכנים של הכוחות האימפריאליים - משתפי פעולה עם השלטון הקולוניאלי.
משום כך, גל עזיבת הזרים בשנות ה-50 נתפס כנרטיב הניצחון המצרי על הקולוניאליזם האירופאי.

במהלך שנות ה-40, בני הקהילה היהודית עדיין נותרו במצרים ורק יהודים מעטים עזבו. אחרי 1948 וקום מדינת ישראל, החל הגל הראשון של העזיבה (כ- 20,000 איש). רוב היהודים עזבו בפועל רק לאחר משבר סואץ והמלחמה שפרצה בעקבותיו (בין 50,000-40,000 איש). מרביתם היו חסרי נתינות או בעלי נתינות זרה שגורשו יחד עם שאר הזרים.

בספטמבר 1950 כונן חוק לאום חדש במצרים. שני תיקונים נוספים לחוק נחקקו ב-1951 וב-1953, ולבסוף בנובמבר 1956 נחקק חוק אחרון. החוק החדש קבע את התאריך הגורלי לביסוס אזרחות כ- 1.1.1900. עבור היהודים זה לא שינה: לאחר 1948 יהודים לא זכו לקבל אזרחות מצרית.

לא ידוע מה עלה בגורלם של המצולמים בסרטון זה, למעט הצלם - שלמה פרנקל ואחיו צבי הרשל המצולם במסיבה. שניהם עזבו את מצרים והגיעו לצרפת בשנת 1951.