"בוכרא פי אל מישמיש"

סרט #04: הפירמידות בגיזה - טייק 1

במהלך הפקת "בוכרא פי אל מישמיש" נתקלו יוצרי הסרט באוצר שצבר אבק בבית משפחת פרנקל בפריז - עשרות סלילי 9.5 מ"מ של צילומים ביתיים משנות ה-30 וה-40 שצולמו בקהיר ובאלכסנדריה - התיעוד היחידי של קהילת יהודי מצרים באותה תקופה. אחרי שעברו תהליך שימור ודיגיטציה, אנו מזמינים אתכם להתרגש איתנו ולצפות בפיסת היסטוריה יוצאת דופן מהעבר
מערכת כאן
23 בדצמבר 2019
11:13

הנקרופוליס של גיזה שוכן במרחק קצר מקהיר, וקצר עוד יותר מהעיר גיזה שעל הנילוס. בסרטון נראית הפירמידה הגדולה של גיזה, השריד היחיד שנשאר משבעת פלאי התבל של העולם העתיק.

צפו >>

תיירות לפירמידות הייתה וכנראה תהיה תמיד, אבל כדאי לשים לב לקשר שבין התיירות הפנים-מצרים למקום, שגאתה בשנות ה-30, לבין השיח הלאומי של התקופה:

מסוף המאה ה-19 ועד לשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20, הזרמים האינטלקטואלים המצריים ביקשו להבנות את הקהילה המצרית המודרנית כקהילה מצרית טריטוריאלית – כלומר זהות הנטועה ביחידה גאוגרפית, אקלימית ואקולוגית, המדגישה אתרי נוף וחיים מצריים סגוליים: הכפר ומנהגיו, עיבוד האדמה, הפלאחים, המערכת הרחבה של התרבות האגרארית, המנהגים והטקסים, האמונות והלשון המצרית המדוברת. ההנחה הייתה כי הישות הלאומית המצרית היא מוצר תבניתי של המולדת, "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". הישות המצרית התפתחה כאישיות טריטוריאלית, והטריטוריה היא שהעניקה לה את תווי פניה הייחודיים ואת מאפייניה הסגוליים.

בעשור של שנות ה-20, התלווה ללאומיות הטריטוריאלית ולמאמץ לכונן תרבות לאומית ילידית -  מימד פרעוני בולט. הפנייה אל העבר הפרעוני ואל הציוויליזציות הפרעוניות ביקשה להחיות זהות קהילתית ותרבות לאומית, המחדשת את הזיקה למורשה התרבותית הקדומה, והקהילה המצרית תוכננה כיחידה היסטורית מצרית ייחודית, השואבת השראה ישירה ומידית מהעבר הפרעוני העתיק. "התוכנית הפרעונית", כפי שהיא נוסחה על ידי האינטלקטואלים המצרים של התקופה, הייתה מבוססת על הדגשת הרציפות האורגאנית של הקיום המצרי בתבנית האקלימית והסביבתית של עמק הנילוס. עבורם, העבר הפרעוני היה מקור שאין בלתו, לחומריה ולסמליה של התרבות הלאומית המודרנית.

הגילויים המרעישים, שבשיאם הגילוי הסנסציוני של קבר תות אנך אמון בשלהי 1922, השרו אווירה אופורית ואוטופית של שיבת הרוח המצרית העתיקה לחיים: אובססיה "פרעונית" שטפה את האליטות המצריות. סמלים ודימויים פרעוניים הפכו במהרה לתגי זיהוי רשמיים בתרבות הפוליטית, בחינוך, ביצירה האמנותית, בבולים, בשטרות כסף ובריהוט בסגנון פרעוני.

תבליטי קיר פרעוניים בבניינים רשמיים (כמו בבנייני האוניברסיטה המצרית שנפתחה בשנת 1925 בקהיר) וכרזות רחוב פרעוניות הדגישו את השיבה של הקהילה המצרית לשורשיה הפרעוניים. עליות לרגל תכופות לפירמידות בגיזה ולקברי המלכים והמלכות הפרעוניים, גם באמצעות טיולים מאורגנים על ידי בתי הספר הממשלתיים, הפכו למנהג טקסי מקובל. צעירי התקופה העידו על עצמם כי הם היו "אחוזי טירוף לפרעוניות".