בוכרא פי אל מישמיש

סרט #05: תהלוכת המלך פארוק; צילומים על המרפסת

במהלך הפקת "בוכרא פי אל מישמיש" נתקלו יוצרי הסרט באוצר שצבר אבק בבית משפחת פרנקל בפריז - עשרות סלילי 9.5 מ"מ של צילומים ביתיים משנות ה-30 וה-40 שצולמו בקהיר ובאלכסנדריה - התיעוד היחידי של קהילת יהודי מצרים באותה תקופה. אחרי שעברו תהליך שימור ודיגיטציה, אנו מזמינים אתכם להתרגש איתנו ולצפות בפיסת היסטוריה יוצאת דופן מהעבר
מערכת כאן
23 בדצמבר 2019
11:23

קצת מאתגר לראות מה קורה ברחוב בשל איכות הפילם, אבל הצילומים ממרפסת בני משפחת פרנקל בקהיר מתעדים את תהלוכתו של המלך פארוק - ובה סוסים רבים, תזמורת, מלך צעיר וקהל מריע. רבים מבני הקהילה היהודית הצטרפו לצופים בתהלוכה, וראו עצמם כמצרים לכל דבר, ואת ילדיהם כמצרים שימשיכו אחריהם.

צפו >>

למרות שחלק גדול מהמצרים ראו את הקהילה היהודית במצרים כמקשה אחת, הקהילה עצמה לא היתה הומוגנית. בשל פתיחותה של מצרים באותה התקופה לזרים וגלי ההגירה אליה, היתה הקהילה היהודית מפוצלת בין משפחות ותיקות לחדשות. מבחינה דתית, היא היתה מפוצלת גם בין הקראים לבין הרבנים. מועצות הקהילה של אלכסנדריה ושל קהיר לא שיתפו פעולה זו עם זו, וקהילת קהיר עצמה הייתה מפוצלת לשלוש תת-קהילות: הספרדים (הרוב הגדול) שמשפחותיהם הוותיקות הנהיגו את הקהילה; האשכנזים (כשמונה אחוזים מכלל הקהילה); והקראים (שמנו כ- 8000-6000 איש). על המתח ששרר גם כך בקהילה, נוספו לאחר מאורעות 1929 גם מתחים על רקע שאלת האזרחות.

גורם מפצל נוסף היה הנטייה התרבותית: ליהודים במצרים לא הייתה שפה משותפת אחת. היהודים הספרדים דיברו ביניהם לאדינו. בני הקהילות האשכנזיות - יידיש. בני ארצות המזרח תיכוניות דיברו בדיאלקטים ערביים שונים. העברית היתה בעיקר לשון הקודש, ותחיית הלשון העברית לא התרחשה במרבית בתי האב.  השפה שחיברה בין חברי הקהילה היהודית לאחר אמצע המאה ה- 19 הייתה הצרפתית. נטייתם של רוב היהודים לתרבות הצרפתית, הפכה לרווחת באמצעות הרשת שפרש "ביה"ס האליאנס היהודי האוניברסלי" על פני המזרח התיכון וצפון אפריקה.

כך, בעיני בני הדור שנולדו בעשור השני של המאה ה-20, הדיבור בשפה הערבית נחשב מיושן ולא אופנתי. היהודים מהמעמדות הגבוהים שחיו בשכונות "זמאלק", "הליופוליס", "מעדי", ו-"גארדן סיטי" בקהיר דיברו, עבדו ואולי גם חלמו בצרפתית.

רק בני המעמדות הנמוכים, כלומר יהודי הגטו (חארת אל-יהוד) דיברו ערבית, וגם הם החליפו אותה במרוצת הזמן בצרפתית כשפה הראשית בבתי הספר שהקהילה תמכה בהם. גם היהודים שהגיעו למצרים מאירופה למדו בה צרפתית ואנגלית, ולא טרחו ללמוד ערבית. הערבית נלמדה כשפה "זרה", בדומה לאנגלית. תכנית לימודים כפולה, בצרפתית ובערבית כשפות ראשיות, הונהגה בבתי הספר הללו רק בימים שלפני המלחמה ב-1948 כחלק מההתמודדות עם הלאומיות שגאתה אז במצרים.

השפה היא מרכיב מרכזי בזהות. כך, למרות הפיצול בקהילה היהודית, חבריה היו ברובם המכריע בעלי זהות לבנטינית המשלבת בין מזרח למערב, יחד עם זרים נוספים, בני דתות שונות. הלבנטיניות הוגדרה ע"י פרופ' דוד אוחנה כ-"סינתזה של תרבויות":  "מעשה מרכבה או מרקחת של דתות ותרבויות, שנוצרו לחופי הים או בקרבתם, ואשר השפיעו באופן הדדי זה על זה – עד שנוצרה כעין סימביוזה". דור הלבנטיניים המצרים היה "שכבה של אינטליגנציה ים תיכונית ססגונית, קוסמופוליטית, שהפלורליזם הוא חותמה ונשמת אפה, שפתיחות וסובלנות הם סם חיים לה, שגישור ופישור, הטמעה והפראה הם לה ספק ייעוד ספק גזירת גורל וצו קיום" (מתוך ספרו של אהרון אמיר, "ממזרח שמש עד מבואו").