כאן לבנון

קולות מריחן | אל"מ רביב ניר

במהלך העבודה על סדרת הרשת "ריחן" קיים הבמאי איתי אשר שיחות עם חיילים וקצינים שלקחו חלק בלחימה בצפון. הקולות הללו נחשפים כאן ומעניקים את נקודת המבט האישית שלהם על המוצב שקיבל את הכינוי "מוצב המוות"
אל"מ רביב ניר
13 במאי 2020
11:16

התגייסתי ב-86' לעורב גולני, כך שרוב השירות הצבאי שלי והחוויה שעיצבה אותי היא דרום לבנון. המפגש הראשון עם לבנון היה ב-1987: הייתי בצוות הצעיר, צוות מסלול ותעסוקה מבצעית בקו עיישייה. שם התחיל הרומן עם לבנון. חיזבאללה היה רק שם מוכר אבל עוד לא פגשנו אותו.

התחלנו להמציא את מערבי ארטישוק עם הטנקים, עם פגזי הפלאשט. אותם חיצים מוכרים ועוד רכיב שהיה באותם מערבים שקראו לו מכ״ם קשת. זה איזשהו מכ״ם שיושבים ושומעים רעשים כאלה של טלוויזיה מקולקלת. היו אנשי מקצוע טכניים שזה היה תפקידם. הם ידעו לאתר תנועות רגליות. החבר'ה האלו תמיד הסבירו שהקשת היה בכלל אמצעי שהמציאו כדי לאתר עדרי בקר באוסטרליה ובארה"ב. זה היה מוצא את הבקר שהלך לאיבוד. אז ככה אימצנו את האמצעי הזה וזה נקרא מארבי ארטישוק. יצאנו למארבי חי"ר רגילים אבל זהו, לא פגשנו אויב. ירי לא היה רוב התעסוקה. התנועות לארץ מעיישיה היו תנועות מאוד חופשיות. היו מגבלות מאוד קלות. אני זוכר שעשינו אימונים גופניים, מדסי"ם, מחוץ לעיישיה ללא נשק.

אז זה ב-87', כלומר רצנו בבסטילים, בצירים ובשבילים באיזור עישייה או לג'רמאק למטה. זה איזשהו מעיין מפורסם שכיף להשתכשך בו ללא נשק. מחלקה שלמה ורק שניים מאבטחים עם נשק. כלומר האווירה היתה מאוד חופשית. פסטורלית אפשר להגיד.

----- 

באותה תקופה היו שני אירועים מבצעיים תעסוקתיים וצד"ל נלחם לצידנו. אנחנו אבטחנו אותם באיזשהו פעילות במרחב ג'זין, והם נתקלו באויב - זה היה חיזבאללה. זו חוויית האש הראשונה שלי. אנחנו ראינו את צד"ל נדפק ובאנו לעזרתו כדי לחלץ את הנפגעים.

מה היה שם?
הם יצאו לסיור באיזשהו מרחב מסוים צפונית לריחן, צפון מזרחית לריחן, ואנחנו כפלוגת עורב איבטחנו את הסיור הזה. באותם ימים במבט של חייל זה היה מעין סוג של אימון חניכה, כלומר שאנחנו חונכים אותם. המפקדים שלי והמ"פ שלי חונכים אותם איך לבצע את אותו סיור. הם הגיעו למגע, חטפו אש, עלה להם טנק באש, חטפו ארפיג'ים ונפגעים. אנחנו רצנו לחלץ אותם, לטפל בהם ולסיים את האירוע. אבל באותו אירוע חוץ מהחוויה הקרבית והאש לא ראיתי מחבלים.  לא ראיתי אויב.

מה היה במפגש השני?
התעסוקה המבצעית הראשונה שלי לאורך השנים כסמל וכקצין צעיר בבופור  היתה בין 1988-1989. בעצם הבופור כולו שלי, כלומר יש צוות אחד שיושב על הבופור בפיקוד סג"מ, המ"פ יושב בדלעת עם יתר הפלוגה, ויש איתי טנק. עד היום אני זוכר את החוויה הלא נעימה. פיקד על הטנק מ"פ טנקים, סר"ן שהוא בכיר ממני ומנוסה ממני, אבל אני מפקד המוצב ולכן מפקד עליו. זה חלק מהתפיסות ההזויות שהיו אז בצה"ל. לא מקצועיות, לא מתקדמות מידי, אבל ככה עבדנו.

האירוע הכי משמעותי שהיה לי זה זיהוי זירת מטענים שהאויב הטמין לנו בפתיחת ציר בוקר מהבופור. זה דבר שגרתי שעשינו, כל בוקר פתיחת ציר מגשר אחרדה ללמטה. את הגשש אני לא אשכח. בחור מרשים וגבוה בשם ראשיד, שיצא לו שם של גשש שמוצא מטענים בחוש הריח. אני זוכר את פריד מצביע אלי ומכריז על מטען. מעבר לזה תעסוקה יחסית שקטה.

----- 

"גדלנו להיות מוצב. זה מתחיל בסוללת עפר, שירותים, מכולת מזון, ואוהל שבהתחלה גרנו בו ואחרי זה האוהל הפך להיות מכולת מגורים , וככה עם השנים כל פעם שחזרת לריחן ראית שזה עוד ועוד גדל"

מתי הגעת לעישייה שוב?
גם כמפקד צוות, גם כסמ"פ בעורב ולאחר מכן בשנת 94' כמ"פ עורב שתופס את מוצב ריחן.

מה היה?
התקפת מוצב. בסביבות עשר בבוקר החיזבאללה תוקף  מאסיבית משלושה כיוונים שונים – מערב, צפון ומזרח. טווחים שונים, מרגמות, טולארים, נ"טים, נשק כבד. תקיפת מוצב קלאסית.

וירו על המוצב מכל הכיוונים?
מכל הכיוונים. זה אירוע שהיה כבר די מוכר בשנות ה-90'.

פעם ראשונה שתקפו את ריחן ככה?
באירוע הזה כן. לא ידענו שזה יהיה ספציפית על ריחן אבל כמה שבועות קודם היתה תקיפה צה"לית על איזשהו מחנה חיזבאללה גדול שגרם להם להרבה מאוד נפגעים. היה ברור שתהיה תגובה כלשהי. התגובה הזו באה באותה התקפה של ריחן.

ואז באותה התקפה הקשר שלך נהרג?
אביחי נדוך ז"ל. כן, הוא נהרג מרסיס או של פצמ"ר או של טולאר שפגע בו פגיעה ישירה וקטלנית. באותו אירוע היה לנו גם מספר פצועים, אבל הם החלימו.

איך ריחן נראה באותו הקרב?
ריחן נחשב לממוגן לאותם ימים בראשית שנות ה-90' עד כמעט אמצע שנות ה-90'. מוצב ריחן נבנה בשלבים לאורך השנים. אני זוכר אותו כחייל בהתחלה כשני בתים שגרו בהם אזרחים לבנונים. זוג זקנים שצה"ל בעצם התנחל להם שם בחצר ובבתים ליד. גדלנו להיות מוצב. זה מתחיל בסוללת עפר, שירותים, מכולת מזון, ואוהל שבהתחלה גרנו בו ואחרי זה האוהל הפך להיות מכולת מגורים , וככה עם השנים כל פעם שחזרת לריחן ראית שהוא גדל עוד ועוד.

בתקופה שבה אני המ"פ היו לנו כבר, אם אני לא טועה, שלושה בתים לבנוניים שהם לב המוצב. נשאר מבוגר לבנוני אחד והאישה נפטרה. הוא גר אתנו בתוך המוצב והיה לו פתח יציאה משלו החוצה לכפר, סוללת עפר עם תעלות לחימה. זה מוצב ריחן של 94'.

היתה כבר היסטוריה לריחן.
כן, בהחלט. לא רק לעורב גולני אלא גם לאחרים. באותה תקופה אני הייתי מ"פ צעיר יותר בגדוד 51.  אבל אם אני לא טועה נהרגו שם שניים או שלושה חיילים.

לפני קו כזה יש דריכות?
אני זוכר הרבה מאוד דריכות, אני זוכר הרבה מאוד אימונים. אני זוכר את הרצון להשתכלל ולהתעדכן כדי לבצע את הפעולות ואת המשימות בצורה מקצועית יותר. ידענו שהאויב כבר נמצא במקום אחר מאותו אויב שתיארתי ב-87'.

----- 

אני כמ"מ, כמפקד צוות באחת התעסקות ברכס הליטער יצא לי להרוג מחבלים, שני מחבלים שהניחו מטענים במארב שקראנו לו "מארב מדחום". היתה חצובה מיוחדת שבנו בשביל זה ואני חושב שאני אחד היחידים שהרג מחבלים מ-800 מטרים עם אותה 'ערכת מדחום'.

ירית עליו עם המקל"ר?
כן. היתה תרגולת שלמה. מקל"ר, מאגים מלווים וכולי. ראיתי את המחבלים למחרת כשעשינו סיור לאזור של הזיהוי וראיתי את הציוד שלהם, את ההתנהלות שלהם. אתה מנתח את השטח, אתה מבין שיש פה כוח אחר. הוא לא מתקרב לרמה שלך אבל הוא כבר במקום אחר. אותו קו בריחן בשנת 94'. איזה פעילות מבצעית היתה מעבר לשמירה עליכם? המשימה היתה הגנה. ויש לך מרחב גזרה שאתה אמור להגן עליו או אתה חתום עליו, הוא שלך.

עוד פעיליוות שעשינו היה לתמוך בצד"ל. כלומר חלק מהפעילות בגזרה היה צד"ל. להגיע למוצבים שלו, לשהות במוצבים שלו. להחליף אותו במוצבים שלו כמה ימים כדי שהוא יצא לאימון התרעננות כדי לחזק אותו. בעצם אחיזה במוצבים. היו גם סיורים עם מפקדי היק"ל, חטיבה מזרחית של היק"ל שהגיעה כשהם רצו לנסוע לבקר במוצב רזלן, מוצב הרמתה, מוצב חונה וכולי.

וגם כניסות לתוך ג'זין?
כניסות לתוך ג'זין הכרתי מתעסקות אחרות. באותה שנה, 94׳, לא יצא לי. היו כניסות אבל אני לא נכנסתי לג'זין.

----- 

באותם שנים הקפידו בצבא שהיחידות החטיבתיות, שזה היה עורב, יתפסו את הגזרה הזו של ריחן בגלל שזה דורש יותר משמעת, מורכבות, אחריות אישית. היה לי ברור לגמרי על מה אני מגן שם ואיך אני מגן שם. לא היו ספקות בזה וגם לא היו בעיות, גם לא היתה תחושה של חוסר. הרגשת שיש לך את כל מה שאתה צריך כדי לעמוד במשימה.

כבר בשנים של 94׳-95׳ חטפנו פחות מגע ישיר עם האויב. התחלנו לחטוף יותר אש נ"ט שהיתה עוד בחיתוליה, מרגמות ומטענים שהלכו והשתכללו.

ב-95' הוקמה יחידת אגוז והיתה לי את הזכות להיות הסמג״ד הראשון באגוז. המג"ד היה ארז צוקרמן. אז כסמג״ד אגוז פעלתי עם אגוז במרחב עיישיה וריחן, פטרולים ומארבים. אני לא הגעתי למגע. אני זוכר שהיה אירוע בשנת 95׳ - שיירה שעולה מהארץ לעיישיה חוטפת מארב בין עישייה לדמשקיה. מארב שהורג ופוצע חיילים. בעקבות אותו מארב, כוח של אגוז מוקפץ עם מסוקים לעומק השטח כדי לסגור את נתיבי הבריחה של המחבלים והורג שני מחבלים. אני כסמג״ד יוצא ממבצע בגזרה המערבית ומעבירים אותי לגזרה המזרחית לתגבר. חברתי למג"ד ולכוח המבצע. בבוקר כשנכנסתי לריחן, כוח מגדוד 51 בפיקוד יוסי אוחנה יצא לפעולה, עלה על מטענים והיו הרוגים. שמעתי את הנגמ"שים של יוסי יוצאים מבתוך המוצב. כמה דקות אחרי זה הוא כבר עולה על מטענים.

למה החליטו באיזשהו שלב להפסיק עם חטיבתיות ולהכניס גדודים?
צה"ל הוסיף כוח כי האיום גדל. בגזרת ריחן בגלל אופי השטח הם הצליחו והעיזו להיכנס יותר.

במארבי ארטישוק בתחילת שנות ה-90׳ היו הצלחות, פגענו בהם כמו ברווזים. הם לא הבינו איך מגיעים אליהם פגזים בלילה מ-3 ק״מ, זה הלך וירד. המחבלים השתכללו והתחילו לפגוע גם בנו. הלכנו והתבצרנו. ראית יותר שכפ"צים, רכבים ממוגנים, נכנסו הנגמ"חונים הממוגנים ויצאו הנגמ"שים. צה"ל הלך והתמגן יותר ויותר. אני כמ״פ עורב רציתי לעשות פעילות בגזרת ריחן. הייתי צריך להוכיח שאני ראוי מקצועית להגיע לשם. אני זוכר את הסיירות באות לריחן, מתארגנות ויוצאות לפעילות.

----- 

הגעתי להיות מג״ד 13 בסוף 99׳. עולים לקו בעיישיה ויודעים שזה הקו האחרון. המסר היה לעשות את ההגנה הכי טוב בלי מבצעים יזומים נועזים. גם התפיסה הפיקודית שלי היתה לא לחיות במוצב. זאת היתה הגישה שלי כשהייתי בעורב וארז גרשטיין גם סייע לי בזה.

בריחן היתה לי פלוגה מלאה שלמה ממסייעת 13 בפיקודו של דידי סדן. היתה לי פלוגת טנקים מוקטנת ופלוגה מיוחדת שהיתה שם כמה חודשים לפני והחליטו להשאיר אותה. היא היתה פלוגה עם טנקים שלא נרחיב על היכולות שלהם, אבל היא היתה פלוגה ניסיונית, עם טכנולוגיה ניסיונית שצה"ל הכניס לגזרה כמה חודשים קודם. פלוגה מוקטנת בפיקודו של עומרי שעבדה מצוין.

איך ריחן נראה באותם ימים?
ריחן באותם ימים היא גוש בטון ענק. של טלאי על טלאי של בטון. הרבה מאוד בטון ממוגן היטב.

ממש כמו מבצר כזה?
ממש מבצר, כן. מפלס הלחימה של ריחן, הסוללות, היה ממוקם גבוה. רובו מקורה בבטון. מרחב מוגן ראוי וחזק ללוחמים.

היו מארבים? היו התקלויות לאורך השנים? אני לא הצלחתי להבין את השנים האחרונות מה בדיוק הלך שם. זה נראה שהגזרה דווקא נרגעה?
הגזרה לא נרגעה. היה מגע עם אויב ברפיע, מגע עם אויב באירועים של אגוז וסיירת גולני, מגע עם אויב של סיירת צנחנים. האויב היה שם.

סוגיית המטענים תפסה אותנו בפתיחות הצירים. התרגולות שלהם הלכו והשתכללו ונעשו מורכבות יותר. כדי שלא ניפגע מהמטענים שמחכים לנו. נכנסה גם טכנולוגיה של כל מיני שב"שים ואמצעים טכנולוגיים, שלגונים קראו לזה.

----- 

פתיחת הציר הפכה לאירוע צבאי משמעותי בכל קנה מידה. וגם הסיורים והפטרולים, כי האויב התחיל להניח מטענים באזורים שהוא זיהה שאנחנו הולכים בהם, או שוכבים בהם במארבים באופן קבוע. אז בעצם סוגיית המטענים הפכה לנושא מאוד מרכזי שאתה צריך להתמודד אתו. לפעמים בהצלחה לפעמים לא.

הקו האחרון התחיל קל. כמו כל קו רגיל של פעילויות יזומות. מארבים, הגנה. ברקע כל הזמן דיבורים על זה שתהיה נסיגה. אותי זה מאוד הטריד בהקשר של ההיערכות הלוגיסטית כי אתה גדל על זה שלא משאירים ציוד מאחור. כשהתחלתי לדמיין איך תיראה הנסיגה שלי? מה המשמעות של הנסיגה שלי? לעזוב את המקומות האלה שאני גדלתי עליהם כמו רבים אחרים. זה יהיה מסודר, שלא יהיו תמונות ניצחון לאויב.

מאוד הטריד אותי העניין הזה. אבל המסר של המפקדות של המפקדים מעלי היה: "אנחנו ניתן לך מספיק זמן. יהיה לכם שבועיים זמן להתארגן". אבל כמו כל מפקד אותי זה הטריד. כלומר אתה לא מסתפק באמירות האלה של "יהיו לך שבועיים". אתה רוצה להיות מוכן יותר תמיד.

וזה היה בהוראת אלוף פיקוד?
אני חושב שבעיקר נגע בי המסר שלו למפקדי צד"ל. אתם פה איתי, אנחנו לא עוזבים אתכם. אנחנו כאן עכשיו על הצלחת עם הכרפס, הביצה והזרוע. התבדחנו כל הפסח. הם מחזיקים את הביצה ולא מבינים מה לעשות. מותר לאכול? אסור לאכול? בסוף הם חילקו אותה ביניהם. הם לא מבינים מה קורה עם הרב. קמים, אמן, כוס שתייה, מתי האוכל? הם לבנונים רוצים חאפלה. מה קורה פה?

אז זאת האווירה של "אוקיי": הגנה, נשארים, חיים, מממשים את האחריות. יהיה זמן להתארגן. נודיע לכם מתי. אבל, לי כמג"ד היו מספיק סימנים מעידים שזה לא הולך להיות קל. למה? כי התחלתי להרגיש את ההכנות של האויב. באותם ימים לא היה מודיעין. לי לפחות לא היה מודיעין כמו שיש היום אני מניח.

אתה מקבל מודיעין בהזרקה. אתה מקבל מודיעין לבד. ממה שאתה רואה במשקפות. והמודיעין הכי טוב זה חיכוך, האויב יורה. התחלנו לזהות דרך אירועי הירי של האויב על המוצבים שלנו. כלומר על ריחן. גם על שיעייה אבל בעיקר על ריחן. זה דפוס אחר ממה שהיה מוכר כמה חודשים קודם. למשל, אזורי הירי המוכרים שהיו לנו, שמהם האויב יורה מרגמות על מוצבי צה"ל, נעלמו. הוא פתאום מתחיל לירות ממקומות חדשים. מקומות שהארטילריה שלנו לא מגיעה אליהם. מקומות שקשה לנו לצפות עליהם. בקיצור, הוא שינה עמדות. הוא פתח עמדות חדשות והתחיל בעצם לעשות ניסוי כלים ולבדוק את עצמו על ריחן בעיקר בעמדות החדשות.

מה? יורים כל הזמן?
לפעמים כמה פעמים ביום. שינוי הדפוס הראשון התבטא במקורות הירי ושינוי הדפוס השני היה שיטת הירי. כלומר התרגלנו לירי מרגמה בודדת, פצמ"ר ועוד פצמ"ר ועוד פצמ"ר ואז בריחה כי מיד אחרי זה השבנו אש. פה פתאום התחלנו לראות ירי מחלקתי פלגתי סוללתי; ארבעה, חמישה ,שישה פצמר"ים במטח. כלומר הוא הביא יכולת אחרת ליכולת הישנה שלו. עם הימים המטחים האלה הפכו להיות כבדים יותר ומדוייקים יותר.

כמובן שחיזבאללה רצה לגבות מחיר, אם נפגע חייל זה היה רווח שלו. אבל הוא הכין את עצמו ואני פירשתי את זה כהכנה לקרב הנסיגה. כשזיהיתי את זה בהכנת האויב לקראת הנסיגה, כמובן שהתחלתי את ההכנות שלי. בעיקר בריחן. גם לוגיסטיות של הוצאת ציוד. וכן, פעלתי בניגוד להנחיות של מפקדי המח"ט של החטיבה המזרחית אייל אייזנברג, ופעלתי בניגוד להנחיות של מפקדי, מפקד יק"ל בני גנץ. התחלתי להוציא ציוד מהמוצבים. כלומר הרעיון והמימוש היה להוציא כמה שיותר סד"ק ואמצעים מריחן, להגן על ריחן מבחוץ. חפרנו עמדות וקראנו לזה 'עמדות קבר'. שם לא מוצלח, בטח אם זה יוצא החוצה לשידור אזרחי. חפרנו בורות ענקיים, עם דחפורים, עם דיניינים (דחפורי D9) בלילות, שאפשר לקבור בהם טנק ונגמחון. בעצם בניתי מעין מוצבי חוץ חיצוניים של טנקים ונגמ"חונים מחוץ לריחן. השיטה היתה להגן על ריחן ולהגן על המוצב עצמו כי יש בו תשתיות חיוניות של טכנולוגיה, של מודיעין, של קשר שאי אפשר לעזוב אותם.

אחרת היית עוזב?
אחרת הייתי עוזב. בעצם כך אנחנו מגיעים לקראת הימים האחרונים של הנסיגה.

"אני כמג״ד מקבל פקודות סדורות שהן מבצעיות: לעזוב את ריחן היום ולתפוס קו הגנה על עיישיה. כמה שעות אחר כך היה פקודה אחרת. אתה מנהל קרב עד שמגיעה ההוראה האחרונה - יציאה סופית, אני זוכר שאותה קיבלתי מבני גנץ"

ובזכות הביצורים אין כלום.
בזכות היציאה החוצה אין נפגעים. הגענו לשלב שכבר אין מפלס לחימה. כלומר כשמגיעים לימים האחרונים של הנסיגה בפועל, רוב מפלס הלחימה של ריחן הרוס מאש אויב שהוא פירק במשך שבועות קודם לכן באש שיטתית.

במקביל התחלנו לבצע פעולות הונאה של בניית מוצב חדש על גבעה שלטת. דחפורים, טנקים ופעילויות וזה יצר אש בין ריחן לרזלאן. זה עזר לנו להגן על המרחב של ריחן כדי למשוך זמן.

הרגשנו שצד״ל מתחיל להתערער ונדרשתי להיות בקשר הדוק איתם. משמעות הנסיגה עבורם זה להיות פליטים, לכן היה צריך לנהוג מאוד בזהירות.

----- 

הגענו לנסיגה. הנסיגה בפועל לא היתה במועד שתכננו אלא במאי. ביום ראשון בצהריים חיזבאללה בטייבה, ויש לנו בעיות עם הגדוד של צד״ל שיושב במרחב טייבה. בראשון בלילה היתה הזדנבות של מחבלים בודדים לכפר כילה. כפר כילה זה בסמוך למטולה. מפה זו התדרדרות כשביום שלישי אנחנו בנסיגה. בשלושת הימים האלה האויב יורה המון בקצב ובעוצמות אחרות ללא הפוגות. בתוך אותה סיטואציה אנחנו פועלים כדי לבצע את הנסיגה. היו כל מיני תוכניות ודילמות על מה לעשות במציאות הזאת כשחיזבאללה מתחיל להיכנס לרצועת הביטחון. צד"ל קורס גדוד אחרי גדוד ומתחיל לעזוב. אני כמג״ד מקבל פקודות סדורות שהן מבצעיות: לעזוב את ריחן היום ולתפוס קו הגנה על עיישיה. כמה שעות אחר כך היה פקודה אחרת. אתה מנהל קרב עד שמגיעה ההוראה האחרונה - יציאה סופית, אני זוכר שאותה קיבלתי מבני גנץ.

המח״ט עשה כמה שיירות בעצמו, נהג בעצמו על משאית כדי להוציא ציוד. אז מה שהצליחו להוציא הוציאו ומה שלא הושמד.

בתוך מוצב ריחן נשאר דידי המ״פ עם כוח קטן כדי להגן על מה שנשאר וככה אנחנו מוציאים את עצמנו. כאשר מגיעה פקודת הנסיגה – אוקיי הלילה אתה יוצא.אנחנו מקדמים את כל מה שצריך. אנחנו חוטפים אש מסיבית, דידי מתחיל לצבור משהו כמו 10-15 כלים שעובדים על הציר מריחן למטה. הוא עצמו נשאר עם נגמ"חון כדי לבצע את הסיום. אני מחפ"ק את זה מעמדת קרב שלי שצופה על ריחן. ראינו פיצוץ, המון אבק, המון סלעים ולא רואים כלום. פה הבעיה הראשונה; דידי לא עונה, ולא רואים אותו. אבק, סלעים עפים מאות מטרים. אין דידי. אז כמו מתוך הסרטים ההוליוודיים, הנגמ"חון פורץ מתוך האבק בדהרה, דידי מסתכל עליי במבט כזה של אני לא מבין מה אתה דואג והפלוגה המסייעת בדרך החוצה. אחריו יוצאת שיירה הזויה בפיקוד הסמג״ד שלי ניר סלומון ובו כל מה שאתה מדמיין שהיה בעיישיה ריחן. מרכב קל, ננים, ריו, נגמ"שים וכל המרחב הזה לרבות כלי רכב קלים של צד״ל. אז אתה רואה חייל גדוד 13 נוהג בריו, חיילים שאין להם רישיונות למשאיות. לא השארנו שם שום דבר.

החלק הכי מרגש היה קיפול הדגל ושירת התקווה במרחב המוגן של מוצב עיישיה. מקפלים באופן סמלי את דגל ישראל, אי אפשר לעשות את זה בחוץ כי פצמ"רים נופלים ונופלים. אני מאוד התרגשתי במעמד הזה. אני עד היום זוכר את הקול החנוק. אתה נפרד לא רק ממקום אלא מחברים, מחוויית חיים של עשור ומהרבה מאוד אנשים שלא חזרו הביתה מהמרחבים האלה. אני התחלתי כאן כחייל מכמה בתים בעיישיה שהיו מוצב ואני עוזב כמג״ד עם כל הסיפורים והחוויות שהתלוו לזה לאורך השנים.

דמיין – כל האירוע הזה קורה כשעל הקירות מחוברים שלוש וחצי טונות של חומרי נפץ שחיילי הנדסה עבדו עליהם. הכל משורשר וחמוש. ברקע נופלים פצמ"רים על הגג, אתה שר את התקווה, מקפל את הדגל,  יוצאים הנגמ"חונים, יוצאים בשיירה, מפוצצים את המוצב והביתה.