ארכיון
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

"אבל בג"ץ": בסערת הגיור השופטים שוב נתקעו עם החלטה שלא רצו לקבל

ההחלטה הייתה צפויה: 15 שנות דיונים שבהן השופטים עיכבו, ביקשו, התריעו והתחננו למחוקקים • הוקמו ועדות, היו דיונים, היו הבטחות, אבל חוק? יוק • בסוף, יותר קל לתת לבג"ץ להוציא את הערמונים מהאש - ואז לצלות את השופטים
תמר אלמוג
02 במרץ 2021
08:44

הריטואל כבר מוכר: מדי פעם הממשלה או הכנסת נמנעות ממשהו שהן אמורות לעשות, או שעושות משהו שהן לא אמורות לעשות. מישהו עותר לבג"ץ. בג"ץ מזהיר, ממתין, מחכה, מתעכב ובסוף, כשדבר לא משתנה, מקבל החלטה. ואז באים אלו שהיו אמורים לפעול וזועקים: אבל בג"ץ! למה בג"ץ מחליט? מה הוא מתערב?

הריטואל הזה זכה לשדרוג מרשים בשל העובדה שהבחירות בפתח. וזה מה שקרה אתמול: בג"ץ פסק שהמדינה צריכה להכיר, לצורך חוק השבות בלבד, בגיור רפורמי או קונסרבטיבי שבוצע בארץ. עוד לפני שסיימתי לקרוא את פסק הדין כבר החלה הפצצת תגובות של גורמים פוליטיים לפסק הדין, שהסתדרו לפי המפה הפוליטית - אלה תוקפים, אלה מברכים. ורק אני תופסת את הראש: איך, איך הם כבר הספיקו לקרוא הכול?

וזה העניין: חלק מהתגובות נכתבו עוד לפני שהמגיבים קראו את פסק הדין. כן, גם זה חלק מהריטואל האמור. בבחינת למה צריך לקרוא את כל הפרטים לפני שמגיבים? העיקר שהייתה תגובה, לא?

ההחלטה של בג"ץ הייתה די צפויה. בכל זאת, העתירות הוגשו לפני 15 שנה ומאז בג"ץ דחה, עיכב ביקש, התריע (בואך התחנן) למחוקקים - טפלו בזה. הם לא עשו זאת. הוקמו ועדות, היו דיונים, היו אמירות לבג"ץ בנוסח "אנחנו על זה", אבל חוק? יוק.

פסק דין כמו שראינו אתמול לא רואים הרבה, אם בכלל. לא רק בגלל ההכרעה הדרמטית, אלא כי השופטים מנסים להעביר מסר הפוך: זה לא דרמטי. ויותר מכך, יוצאים מגדרם להבהיר: בכלל לא רצינו לפסוק. ניסינו להרחיק את הסוגיה מאיתנו, לא רצינו את הכוח להכריע – אבל לא נותרה לנו ברירה. למה? הם אמנם שופטים, לא נביאים. אבל לא היה צריך להיות נביא או נביאה כדי לצפות את התגובות שהפסיקה גררה. ריטואל, כבר אמרנו.

וכך, בחלק ניכר מפסק דין כה מהותי, תופסות אמירות של נשיאת העליון ושל שורת שופטים אחריה: זה לא שלנו. זה של המחוקק. בעניין הזה לא משנה אם השופטים מתויגים כשמרנים או אקטיביסטים, הם כולם בעמדה אחת: אי אפשר לא לקבל החלטה במודע במשך 15 שנה – ואז לבוא בטענות.

אז זהו, שכן. אצים רצים פוליטיקאים, שרי ממשלה וחברי כנסת שהיה בידם את הכוח לעשות את המהלך, שיכלו לחוקק חוק שמגדיר מהו גיור – וצועקים: אבל בג"ץ.

בג"ץ לא תמיד בסדר. הדיון על כוחו וסמכויותיו חשוב. אבל אי אפשר שהפה יזעק "משילות" ובמקביל הידיים ירחיקו את המשילות מהגוף. ואם כבר עושים את זה, יש משהו לא הגון בלבוא בטענות בעניין, פעם ליועץ ופעם לבג"ץ.

בסוף, היה זה השופט עמית שתמצת את הסיפור כולו: גם הפעם, כמו בסוגיות רגישות אחרות, יש המעדיפים שלא לקבל החלטה ולהותיר לעליון להוציא את הערמונים מהאש. ואוסיף: ועל הדרך, לשים את בג"ץ על המנגל. לפעמים זה מביא קולות.