-

"תיק הפנתרים נפתח": מחאת הפנתרים השחורים הצליחה?

50 שנה אחרי: מה אפשר ללמוד מהאקטיביסטים האלה למחאות החברתיות היום? • אלון שרביט מציג הקלטות ותיעודים שלא פורסמו, וחוזר אל המכות מהשוטרים, הדיונים הסודיים בצמרת המדינה, שיחת הלא נחמדים | עוד יום
"עוד יום"
11 במרץ 2021
14:06
עודכן ב 12:41

השנה ימלאו 50 שנה למחאה המכוננת של הפנתרים השחורים בכיכר ציון בירושלים. אלון שרביט מצא בארכיון המדינה קטעים מעניינים שעדיין לא שודרו, וחזר לסיפורה של תנועת המחאה המוצלחת - המכות מהשוטרים, הדיונים הסודיים בצמרת המדינה ושיחת הלא נחמדים. הוא חזר לגיבורי המחאה, לילדים שלהם, ובדק מה אפשר ללמוד מהאקטיביסטים האלה ששאבו השראה מהחברים באמריקה, למחאות החברתיות היום.

האזינו לפרק בהסכת "עוד יום" 

"חופש ביטוי?" נקודת ההתחלה של הפנתרים השחורים: ההפגנה הראשונה שלהם ב-1971

האירוע המכונן שהביא להקמת התנועה התרחש בתחילת 1971 כשהחברים בה בעצם רצו לקיים את ההפגנה הראשונה שתסמל את הנושא שבעצם יעסקו בו בעתיד – הקיפוח והאפליה שמתגברים בשכונת מוסררה. הם ניגשים למשטרה לקבלת אישור להפגנה ומסורבים מבלי שקיבלו סיבה.

הפגיעה בחופש הביטוי מהווה את המצת שהדליקה אחר כך את חבית חומר הנפץ שמתגלגלת, תוססת ותופסת תאוצה בכל האירוע של הפנתרים. יש פה איזושהי מחאה שגדלה בשוליים - כשאתה גדל בירוחם כל מי שסביבך דומה לך, אבל אם את גדל בשכונת מוסררה בירושלים וחוצה את הרחוב ממול אתה מגיע למציאות אחרת, ואז יש לך יכולת לעשות השוואה "איפה אני נמצא בתור נער ואיפה נמצא נער מקבילי בשכונות רחביה או בית הכרם?

המנהיגים הבולטים שהובילו את התנועה בתחילתה היו סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון וכוכבי שמש. המשותף כמעט לכל השחקנים המרכזיים הוא שהם לא רק מבני עדות המזרח אלא יוצאי מרוקו. שחקנים מרכזיים שיוצאים להפגנות, שורפים צמיגים והופכים מכוניות משטרה. לא הייתה הכוונה לפגוע או לפצוע, אבל כן להשתמש באלימות.

כוכבי שמש שהוא יותר אידאולוג הוא בן העדה העיראקית, ומוציא עיתון שבו הביא ידיעות שלא מגיעים לתקשורת הארצית בשנת 1972. הוא נקרא להישפט בבית משפט השלום על  הפצת העיתון, למה? כי אין לו תעודת בגרות. מסתבר שפעם היה חוק במדינה שמחייב תעודת בגרות לשם כך.

כשהתקשורת והממסד מדביקים לפנתרים את הדימוי - "חשישניקים"

כשאותם נערים מתחילים לפרוץ החוצה הם מקבלים די מהר את הדימוי של אנשי שוליים של עבריינים. אז היה מושג שקראו לו "חשישניקים" - חברה שמעשנים חשיש הם חשישניקים, הם פושעים, פושטקים - כל שמות גנאי. מי שמדביק להם את הכינוי הזה הם התקשורת, שמתייחס טרם בזלזול, והממסד. אם קוראים את הפרוטוקולים גם של המשטרה, היא מגדירה אותם "אנשי שוליים". יש ציטוט של רב פקד תורג'מן שככה מוציא תזכיר מודיעיני ראשון על הפנתרים.

קודם כל מבינים שיש פה משהו שצריך לטפל בו, אבל לאו-דווקא מהפן של להכיל אותו אלא לנסות לשבור אותו, לטפל בו משטרתית. היה חשש שאם המחאה הזאת תצא משכונת מוסררה בירושלים היא תגיע לערים אחרות, כשברקע באותה ועדה יש דיון על מאורעות ואדי סאליב שהתרחשו ביולי 1959.

שנה-שנתיים לאחר מכן המדינה כבר מתחילה לטפל בנושא הזה מבחינת חקיקה, תקציבים ומבחינה סוציאלית. זאת אומרת שכן הייתה השפעה על הנושא הזה, אבל בדיונים הראשונים בכנסת, בשנה הראשונה – המחשבה היא פשוט למגר את התופעה, להנמיך את הלהבות ולטפל באחראים.

ההפגנה במאי 1971 הייתה האלימה ביותר, עם הכי הרבה פצועים משני הצדדים – ונקודת המפנה

כאן נכנסת לפעולה המשטרה. הפגנה בכיכר ציון ב-18 במאי 1971 הייתה הפגנה האלימה ביותר עם הכי הרבה פצועים משני הצדדים – מצד השוטרים ומצד המוחים. זאת בעצם ההפגנה שמבינים בה שהפנתרים זה לא כמה "חבר'ה של אנשי שוליים" שבאים וצועקים על העוני במוסררה, אלא יש פה כמות המפגינים גדולה, שהפתיע גם את המשטרה - הם חשבו שמדובר בכמה מאות ומגיעים כמה אלפים לא רק ממוסררה ולא רק מירושלים. מגיעים מכל הארץ, מגיעים אומנים מגיעים אנשי שמאל, בהמשך גם מגיע דן בן אמוץ, משה הנגבי וכל מיני קבוצות שלא קשורות לפנתרים. ההפגנה הגדולה הזאת מהווה בעצם את נקודת המפנה שממנה כבר אין דרך חזרה. מצד המשטרה – סוכנים סמויים שלה מסתננים לתנועת הפנתרים ומתחילים לאסוף מידע.

בסדרת הכתבות "תיק הפנתרים נפתח" שהכין אלון שרביט, ותשודר בשבוע הבא בחדשות כאן 11, מפגיש שרביט בין שוטרים לשעבר שהסתננו לבין פעילים. "קבענו עם השוטרים הסמויים במגרש הרוסים, וקבענו עם הפנתרים במוסררה. המרחק בין מוסררה למגרש הרוסים הוא הליכה של 5 דקות. באופן ספונטני קבענו מפגש ביניהם, ואז אתה רואה אנשים בני 70 פלוס מתקרבים אחד לשני ונזכרים בשנותיהם הצעירות. פתאום אין קונפליקט בין משטרה, ואין סמויים, אין קיפוח ואין פשע. יש פשוט אנשים בני 70 שחוזרים לצעירותם. זה היה רגע כל כך יפה".

תחילת הסוף של תנועת הפנתרים הראשונים

מלחמת יום הכיפורים היא בעצם נקודת הציון הראשונה שבה המדינה נכנסת לאיזשהו איום קיומי, שכבר שם בצד את הנושא החברתי. כולם מתעסקים באם המדינה מספיק חזקה? בנוסף, היה איזשהו משבר אידאולוגי-חברתי-פוליטי ששם את תנועת הפנתרים בצד - הפנתרים מתפצלים לכמה ראשים וזה גורם להחלשת הכוח שלהם.

בהסתכלות של 50 שנה אחרי אפשר להגיד שהם הצליחו. לא רק שהם הצליחו, אלא היה להם תפקיד מרכזי בהוויה החברתית והפוליטית בישראל. המדינה הייתה נראית אחרת לגמרי אם הפנתרים לא היו מגיעים בשנות ה-70.

החוויה כילד בתקופת הפנתרים השחורים בירושלים

שרביט  היה רק בן שנתיים כשהפנתרים השחורים יצאו בפעם הראשונה לרחובות, אבל ההשלכות של ההפגנות ההן, בשנת 1971, גדלו איתו, ליוו אותו כנער למשפחה ממוצא מרוקאי בשכונת טלביה בירושלים. הוא לא ראה את מה שהפנתרים ראו, אבל הוא הבין את המצוקה ששלחה אותם לרחובות עם רעל בעיניים. 

אני בן למשפחה או למוצא מרוקאי אבל הסיפור שלנו היה שונה משלהם. סבא רבא שלי הגיע לארץ בתחילת המאה ה-20. הוא הצליח להתברג, לקנות קרקעות ולהתבסס כלכלית. כשהפנתרים הגיעו המשפחה שלנו כבר הצליחה לתת השכלה לילדים, ואנחנו גדלנו בשכונה שאז הייתה נחשבת מעוז החילוניות - שכונת טלביה שבגרעין שלה מתגוררים בה תושבים אשכנזים אבל גם כמה מזרחים.

בתור ילד, לשמוע משפטים כמו "ילד ששולחים אותו למוסד לעבריינים צעירים", של דברים שקרו במוסררה או הפנתרים – היה דבר מאוד מפחיד. המשפטים האלה לא היו קשורים אלינו. יש כאלה שנמצאים במוסד - אבל זה לא אנחנו, אנחנו בסדר, אנחנו במקום אחר לגמרי - וזה פשוט עניין של גורל, עניין של כמה שנים שהגענו קודם. עבור מי שהגיע בשנות ה-50 וה-60 התסריט היה אחר לגמרי.