ליל סדר, פסח, סגר
צילום: נתי שוחט, אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

כשנשאל בפסח הזה "מה נשתנה" - נענה גם: השתנה הרבה

בכל הלילות עד הקורונה חשבנו רובנו שהשגרה המשפחתית היא מובנת מאליה. בשנה שחלפה מאז ליל הסדר שעבר קיבלנו פרספקטיבה, ולמדנו להעריך את שגרת החג וההתכנסות – בכל רגע מחדש
עומר בן רובי
26 במרץ 2021
14:07

בליל הסדר שעבר הרגשתי בפעם הראשונה בחיי שאני מקיים את מצוות "והגדת לבנך".

הסגר ההוא הביא הרי לנוכחות מינימלית סביב שולחן החג, רק משפחה גרעינית. בתחילה הייתה זו בשורה מצערת. בפועל, גם זו הייתה לטובה.

לראשונה, לא עפו לנו מעל הראש סירים, צלחות, כוסות ותבשילים. לראשונה, לא גנב המפגש המשפחתי המורחב את ההצגה. ולראשונה, לא האוכל הוא שעמד במרכז.

נכון, תמיד קראו אצלנו את ההגדה. בכל הרכב ליל סדר שבו הייתי מאז הילדות – היה למסורת תפקיד חשוב. אבל בשנה שעברה, זה לא היה רק תפקיד חשוב, אלא המרכז ממש. הכי קרוב למה שהתכוון המשורר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ח').

השקט היחסי סביב השולחן (עד כמה ששני קטנים יכולים באמת להיחשב שקטים), והעובדה שכמויות האוכל היו סבירות ומידתיות, ולא מוגזמות בנוסח היהודי-ישראלי הקלאסי – גרמו לנו לריכוז מופלא. הצלילה אל תוך ההגדה לא הייתה רק לצורך הקריאה בסבב אלא ניסיון להפיק מהאירוע המצומצם ויוצא הדופן את המירב מ"והגדת לבנך".

בשנה הזאת, התא המשפחתי הוכיח את עצמו עבורי כחשוב, החזק והמנחם ביותר

יכולתי להסתכל בעיניים לקטנים, נרי (אז ארבע וחצי) ואחינעם (אז בת שנתיים), ולוודא שהם עוקבים אחרי הסיפור. יכולתי לעצור כדי להסביר, להציג ולהמחיש, ולענות להם על כל שאלה, כזו שקשורה לסיפור או כזו שלא ממש הייתה שייכת.

במהלך השנה שחלפה, הרגשתי גם בפעם הראשונה בחיי את כוחה של תפילה שאינה תלויה בדבר: לא תלויה בבית כנסת, ולא במניין, לא תלויה בתקרה שמעל הראש וגם לא בתפאורת הקדושה שבמקדש המעט המסורתי. אפשר בחוץ, בחצר, במרפסת. כל שעה יפה לתפילה, וכל אתר (כמעט) ראוי לה.

בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי את כוחה העצום של קהילה. כשהתכנסנו כל יום מתחת למרפסת הבית של חבר שישב שבעה על אביו כדי שיוכל להגיד קדיש. כשהגענו, מניין מתפללים, לחצר בית של מבודדים כדי שיוכלו להשתתף בתפילה. כשהשאירו לנו מתחת לדלת, שוב ושוב, אוכל בזמן הבידוד.

גילינו עד כמה חגים ושבתות עם המשפחה המורחבת הם לא מובנים מאליהם. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

בשנה הזאת, התא המשפחתי הוכיח את עצמו עבורי כחשוב, החזק והמנחם ביותר. במהלך השנה שחלפה למדתי שוב על כוחן ותקפותן של מילה ותיקה כמו מגפה, ושל ברכה ותיקה כמו: "רפואה שלמה". 

גילינו עד כמה ליל הסדר, ערב ראש השנה, חגים ושבתות עם המשפחה המורחבת הם לא מובנים מאליהם. אתם יודעים מה - עזבו משפחה מורחבת, תנו לי את ההורים, את האחים והאחיות. את האחיינים.

בערב פסח השנה, כשנשאל מה נשתנה - נענה גם: השתנה הרבה. שהרי בכל הלילות עד הקורונה חשבנו רובנו שהשגרה המשפחתית, המבורכת, היא מובנת מאליה. אפילו הרשינו לעצמנו להתלונן עליה לפעמים. הלילה הזה – בסיומה (הלוואי אמן) של שנת הקורונה, נעריך את שגרת החג וההתכנסות - בכל רגע מחדש. וכשנשב עם הילדים והמשפחה המורחבת סביב שולחן שבת או חג, נזכור ונזכיר את "והגדת לבנך".