יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, 03.09.20
צילום: פלאש 90

הראיס: איך הפך אבו מאזן מתקווה ליברלית לשליט יחיד?

16 שנה בלי בחירות, בלי אופוזיציה ועם שלטון ריכוזי וכוחני: גל ברגר מתעמק בדמותו של מחמוד עבאס ובאירועים שהפכו אותו למי שהוא היום | האזינו להסכת "עוד יום"
עוד יום
01 באפריל 2021
08:35
עודכן ב 02 אפריל 21:28

כבר 16 שנה אבו מאזן נמצא בשלטון ברמאללה, בלי בחירות ואחרי כרסום שיטתי בדמוקרטיה הפלסטינית. אמנם הוא מאותת שבחודשים הקרובים הוא הולך ללכת לבחירות חדשות כולל לנשיאות אבל לאף אחד אין ערובה שזה באמת יקרה.

זה הזמן אולי לשאול כיצד מי שנתפס בתחילת דרכו בתור התקווה הגדולה של המערב ונחשב לדמוקרט וליברל - הפך לשליט אבסולוטי ריכוזי, שמרכז את כל הרשויות הפלסטיניות תחת ידיו, מפגין יד קשה נגד יריבים פוליטיים וסותם פיות לכל אופוזיציה מבית. גל ברגר מתעמק בדמותו של הראיס ובאירועים שהפכו אותו למי שהוא היום.

האזינו להסכת "עוד יום" עם גל ברגר

מחמוד עבאס, אבו מאזן, הוא המנהיג הפלסטיני השני של התנועה הלאומית הפלסטינית מאז סוף שנות ה-60. קדם לו יאסר ערפאת שמת בסוף שנת 2004, וחודשיים לאחר מכן - בינואר 2005 - אבו מאזן נבחר בבחירות כלליות והחליף את יאסר ערפאת בתפקיד נשיא הרשות הפלסטינית. על הנייר, הוא נבחר לארבע שנים, אבל בפועל: מאז ועד היום - לא נערכו עוד בחירות לנשיאות, והוא - עדיין על הכיסא.

כשהוא נבחר המערב תמך בו, אפילו גם קצת לפני. ראו בו דמוקרט, ליברל תקווה לשינוי, מנהיג שיוביל את העם הפלסטיני להיות הדמוקרטיה השנייה במזרח התיכון. שנה אחרי שהוא נבחר, הוא גם לא אכזב, הוא באמת הלך לבחירות לפרלמנט הפלסטיני.

אבל מאז, וככל שחולף הזמן, הולך ומתברר שאבו מאזן הוא לא בדיוק הדמוקרט שכולם ציפו לו. הוא מרכז בידיו עוד ועוד סמכויות, ולאט לאט משתלט על כל רשויות השלטון בזירה הפלסטינית: לא רק המבצעת, אלא גם המחוקקת ובהמשך גם על הרשות השופטת. הוא ממש שולט בכל פרט ופרט, מאשר בחתימת ידו את כל המינויים בפקידות הרשמית, מקטן עד גדול.

המערב ראה באבו מאזן מנהיג שיוביל את העם הפלסטיני להיות הדמוקרטיה השנייה במזרח התיכון

הוא הודף כל סוג של ביקורת ופועל בשיטתיות נגד יריבים מבית ומחוץ, כלומר אצל אבו מאזן - אין מקום לאופוזיציה, אין מקום לקרוא תיגר על מנהיגותו - ומי שבכל זאת אוזר קצת אומץ ועושה את זה - מוצא את עצמו מחוץ למגרש הפוליטי ואולי גם בכלא.

מה קרה לאבו מאזן בדרך? שלושה אירועים מרכזיים הביאו לשינוי שחל בו:

אז מה קרה לאבו מאזן בדרך? איפה המנהיג הדמוקרטי שכולם דיברו עליו בתחילת הדרך, הוא השתנה? הוא פשוט הערים על כולם? או שהנסיבות פשוט הובילו אותו לשם - היו שלושה אירועים מרכזיים שללא ספק עיצבו את המנהיגות שלו במרוצת הדרך.

1. ניצחון חמאס בבחירות לפרלמנט בינואר 2006

האירוע המשמעותי הראשון בקריירה המנהיגותית שלו היה בינואר 2006, שנה אחרי שנבחר לנשיא. אבו מאזן יזם בעצמו בחירות לפרלמנט, שהיוו גם מסר של דמוקרטיה לעולם. אך בניגוד למה שציפה, התוצאות לא היו לטובתו. הזוכה הגדול בבחירות האלה היה היריב הפוליטי המר של הפת"ח - ארגון חמאס.

את הניצחון הזה של חמאס בבחירות לפרלמנט, הפת"ח של אבו מאזן מעולם לא כיבד. היו מלחמות רחוב עקובים מדם בין חמושים משני הצדדים בעיקר בעזה, עד שלבסוף שנה וחצי אחרי הניצחון המאוד כואב הזה לפת"ח, בקיץ 2007 -  חמאס - היריב האסלאמי של אבו מאזן - עושה משהו שיטלטל את הרשות הפלסטינית ואת אבו מאזן לעוד הרבה שנים קדימה, למעשה עד עצם היום הזה.

2. השתלטות חמאס על עזה בכוח

חמאס משתלט על רצועת עזה בכוח ותולש אותה - פשוטו כמשמעו - מהשליטה של הרשות הפלסטינית. וזה האירוע השני שעיצב את מנהיגותו של אבו מאזן. היום הזה, יום חמישי השחור, ארבעה עשר ביוני 2007, זה היום שבו עזה ניתקה מהרשות הפלסטינית, שליש מהשטח של המדינה הפלסטינית העתידית שאבו מאזן מתכנן להקים. וזה תופס אותו גם לא מוכן, וגם בהלם מוחלט. וזה גם גורם לו להבין שאם הוא לא יתעשת מהר ויהדק את השליטה שלו מה שקרה לו בעזה יכול לקרות לו גם מתחת לאף בגדה, וחמאס עלול להשתלט, והוא - במקרה כזה - עלול לאבד את הראש.

ב-16 השנים שבהן אבו מאזן בשלטון, מנגנוני הביטחון שלו השתיקו באופן שיטתי כל ביקורת נגדו

ההשתלטות של חמאס על עזה הכשירה את הקרקע לתפנית הגדולה שהתחוללה אצל אבו מאזן. השלטון שלו מאותו רגע - מקיץ 2007 - הופך עצבני מאוד, דרוך מאוד, תחת תחושת איום תמידית. והשלטון הזה- לא יגלה מעתה ואילך, אפילו לא פרומיל של סבלנות כלפי כל מי שרק יעז לקרוא תגר או להעמיד בסכנה את כיסאו של אבו מאזן במוקטעה ברמאללה.

בקיץ 2009 התקיימו פריימריז בפת"ח, תקופה מאוד מתוחה ועצבנית בשטחים. המנגנונים של אבו מאזן - שמטרתם העיקרית היא להבטיח את הכתר, ואת המשך השלטון של המנהיג - פשוט נדרכו כמו קפיץ מכל מה שרק הריח סכנה.

ב-16 השנים שבהן אבו מאזן בשלטון, מנגנוני הביטחון שלו פועלים בשיטתיות כדי לנקות עבורו את השטח ולייצר סביבו מעגל הגנה סטרילי. וכל מי שמנסה רק להרים ראש או לצייץ נגדו, הם נכנסים בו בכל הכוח בלי לחשוב פעמיים. זה גם מעצרים, וזה גם פיזור בכוח של הפגנות, וזו כמובן השתקה שיטתית של כל ביקורת נגד אבו מאזן, אפילו ברשתות החברתיות.

היום אזרח פלסטיני, מספיק שהוא כותב פוסט בפייסבוק נגד אבו מאזן – הוא יודע שזה עניין של שעות עד שהוא יזומן לחקירה, אנשים נעצרים על זה. אסור לקלל אותו, אסור לבקר אותו, ואין בעניין הזה מינימום של סובלנות. אם יש הפגנה שמתקדמת לכיוון המוקטעה למשל, מייד חוסמים אותה, ואם החבר'ה לא מתפזרים בעצמם, אז מהר מאוד זה גם יגיע לשימוש בכוח. הפגנות כמו שאנחנו מכירים, בסגנון בלפור וכו', זה לא משהו שיכול לעבור שם בשקט. אין סיכוי.

3. האביב הערבי שהחל ב-2011

האירוע השלישי שעיצב את מנהיגותו של אבו מאזן זה האביב הערבי שהחל ב-2011, ארבע שנים בלבד אחרי השתלטות חמאס על הרצועה. זו תקופה שבמהלכה מספר מנהיגים במזרח התיכון, ששלטו שלטון יחיד ובלתי מעורער במשך עשרות שנים, הורדו מבימת ההיסטוריה עקב התקוממות אזרחית. וגם אבו מאזן ראה את זה  והוא נלחץ. בניסיון להראות שאצלו הכל בסדר והציבור הפלסטיני דווקא רוצה אותו כמנהיג, הוא התחיל להופיע באולפנים ולחזור על המסר, שמספיק שיהיה מפגין אחד שייצא לרחובות נגדו - והוא לא יישאר על הכיסא אפילו יום אחד. 

אבל אז רצה הגורל - וגם אצל אבו מאזן התחילו הפגנות, כולל ברמאללה - בירת השלטון הפלסטיני. אמנם לא המונים, אלא לא יותר מכמה מאות או אלפים, אבל ההפגנות האלה שידרו לו שכן יש כבר מספר לא קטן של פלסטינים שרוצים שהוא ילך. וכמו בכיכר תחריר בקהיר, גם ברמאללה נשמעו הקולות שהפכו לפס-קול של האביב הערבי.

ההפגנות האלה פוזרו מהר, ואחרי זה אבו מאזן כבר לא חזר יותר על המסר שהוא יקום וילך אם ייצאו נגדו הפגנות. גם הסקרים הפלסטיניים בשנים האחרונות, שם רואים ששני שליש מהציבור באופן קבוע קורא לו לשים את המפתחות וללכת הביתה, לא ממש גרמו לו לפנות את הכיסא.

מוחמד דחלאן נתפס בעיני אבו מאזן כסכנה לשלטונו

אבל לא רק ההשתלטות של חמאס בעזה וההפגנות נגדו באביב הערבי גרמו לו להיות המנהיג הכוחני שהוא היום. יש עוד משהו, יותר נכון מישהו, שגרם לו להדק את השליטה שלו ולעמוד על המשמר, וכבר הזכרנו אותו קודם בחצי מילה. היריב הפוליטי הפנימי שלו, מתוך הפת"ח: אדם שבעיני אבו מאזן נתפס כסכנה מיידית לשלטונו, איום ישיר עליו מתוך ביתו שלו, מתוך הפת"ח. קוראים לו מוחמד דחלאן.

דחלאן היה משולב בצמרת הרשות הפלסטינית עוד משנות ה-90, הוא היה אחד מראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיני, היה מעורב בסבבי המשא ומתן עם ישראל. והוא היה אחת הדמויות החזקות ליד יאסר ערפאת. אחר כך הוא גם תמך באבו מאזן לרשת את ערפאת.

אלא שדחלאן היה דמות אמביציונית מאוד עם שאיפות וחלומות גדולים והוא לא חשש גם להתעמת עם אבו מאזן כשצריך. ומתישהו עבר בין השניים האלה "חתול שחור". זה התחיל בביקורת שדחלאן מתח על הסגנון של אבו מאזן ועל ההחלטות שהוא קיבל. היו גם חילופי האשמות ביניהם מי אחראי לנפילה של עזה. והשיא היה כשהגיעו דיווחים ושמועות לאבו מאזן שדחלאן לכאורה מתכנן הפיכה נגדו.

אבל מה שהפך את דחלאן לסדין אדום עבור אבו מאזן הייתה קלטת שהגיע לנשיא הפלסטיני ובה דחלאן לכלך על הבנים של אבו מאזן, טארק ויאסר. ועל זה אבו מאזן כבר לא היה מוכן לשתוק והתגובה שלו הייתה מאוד חותכת, מאוד אגרסיבית. הוא שלח שוטרים לבית של דחלאן ברמאללה ואיים לעצור אותו. והמזל של דחלאן היה שהוא הריח את הסכנה בעוד מועד, הוא לקח את הרגליים שלו ויצא אל הגלות באבו דאבי, שם הוא נמצא כבר עשור.

הפרנויה של אבו מזן

אבו מאזן לא הסתפק בדחלאן, הוא פתח במסע ציד נגד כל מי שנחשד בקשר עם דחלאן. הדיח שורה של אישים מהפת"ח, פתח במעצרים נגד אנשי דחלאן והפעיל נגדם סנקציות כלכליות. חלק מהם נאלצו לעזוב את הגדה, ועברו לעזה או לחוץ לארץ.

כיום בלשכות השונות של השלטון הפלסטיני ברמאללה אסור להגיד את המילה דחלאן בהקשר חיובי, זה כמו לבקש חצי כוס קפה לשומר של אבו מאזן. אתה הופך מייד לחשוד. השם שלו נלחש ואנשים לרוב מפחדים לדבר עליו - בוודאי הבכירים והפקידים השונים, אבל גם בציבור אנשים יודעים שעצם המילה דחלאן זה משהו שמוציא את אבו מדעתו.

והאיש הזה- מוחמד דחלאן - עד היום, מגלותו בנסיכות האיחוד האמירויות שבמפרץ, לא יוצא לאבו מאזן מהראש, והוא בטוח שדחלאן מקדיש כל דקה מחייו כדי לחרוש מזימות נגדו ולהחליף אותו, ואגב לא בטוח שהוא טועה. זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך.

חזרה להתחלה? אבו מאזן מדבר על בחירות לנשיאות ביולי - אבל ספק אם ישלים אותן

עכשיו, אחרי 16 שנה שהוא על הכיסא, אבו מאזן עושה קולות שהוא הולך לבחירות חדשות בשטחים. בחירות לפרלמנט במאי, בחירות לנשיאות ביולי. אבל זה לא אומר בהכרח שהוא הפך פתאום לדמוקרט. קודם כל עד שזה לא קורה זה לא קורה. וגם  אם הבחירות לפרלמנט ייצאו אל הפועל, ספק אם אבו מאזן ישלים את הדרך לבחירות לנשיאות שבהן הוא יועמד לבחירה של הציבור, ששבע ממנו די.


אבו מאזן דרך ברגל גסה על כל מוסד וערך דמוקרטי בשטחים בשנים האחרונות. קשה לקבוע אם אלה הנסיבות שמנינו או שמא זה משהו יסודי שטבוע באופי שלו ובמבנה האישיותי. כך או כך - קשה לדמיין דווקא אותו משנה עכשיו את עורו והולך על משחק דמוקרטי אמיתי על מלא.

עוד לא קם מנהיג ערבי שפרש באופן וולונטרי. אין סיבות להאמין שאבו מאזן - יהיה הראשון

גם אלה שסבורים שהוא ימשיך לבחירות לנשיאות ביולי, משוכנעים שהוא ידאג לסדר את התוצאות הקודם באופן כזה שניצחונו יהיה מובטח. עד היום עוד לא קם המנהיג הערבי שפרש מתפקידו באופן וולונטרי. כרגע, אין סיבות להאמין שאבו מאזן - יהיה הראשון.