-

"הרגשתי כאילו סוגרים אותי כמו אז": תיעוד משנת הקורונה של ניצולי השואה

לניצולי השואה שנת קורונה הייתה מאתגרת במיוחד. למקצתם חווית הסגר, הבידוד והריחוק החברתי הציפו זיכרונות מן העבר. במהלך השנה האחרונה המכון לחקר ויזואלי הצמיד 40 מתנדבים ל-40 ניצולי שואה מתוך רצון לספק להם חברה ולעזור להם, באמצעות צילום שגרת החיים שלהם בימי המגפה, לעבד את המציאות שנכפתה עליה ולעדן, היכן שצריך, את המפגש עם הזיכרונות
ריאד עלי
07 באפריל 2021
21:32

להיות ניצול שואה זה ללכת תמיד עם משא כבד של זיכרונות. בשנה האחרונה, שנת קורונה, חברה לזיכרונות האלה עוד מציאות מאיימת – סגר, בידוד, מרחק חברתי, ואויב בלתי נראה אך עדיין מוחשי ומסוכן. בשנה הלא פשוטה הזו, המכון לחקר ויזואלי הצמיד 40 מתנדבים ל-40 ניצולי שואה מתוך רצון לספק להם חברה ולעזור להם, באמצעות צילום שגרת החיים שלהם בימי המגפה, לעבד את המציאות שנכפתה עליהם  ולעדן, היכן שצריך, את המפגש עם הזיכרונות מהשואה.

צפו בכתבה

"קודם כל, זה חוסר החופש הזה פתאום", אומרת תלמה סגל בת ה-84, כשהיא נשאלת מה הזכיר בשנה החולפת את הימים שלה כילדה במחנה טרזיינשטט, אליו הגיעה בגיל 5. "פתאום היינו סגורים פה ולא יכולנו לצאת מהשער. פתאום יש חוקים שקודם לא היו וצריך להסתגל".

חוויה דומה מתארת מרים טרופר: "בשבוע הראשון נכנסתי באמת לסטרס, והרגשתי כאילו סוגרים אותי. סוגרים אותי כמו שסגרו אותי אז בדיר החזירים".

על המיזם המיוחד של המכון לחקר ויזואלי שנועד לעזור לניצולים, מספרת שיבי איסמן, מייסדת המכון: "רצינו לקחת את הסגולות המאוד ייחודיות של מצלמה, ולראות איך נראית מציאות של שורדי שואה בזמן מגפת קורונה. זה מעלה טראומות. ניצולים סיפרו שעכשיו, בגלל הקורונה, הם היו צריכים לראות את הילדים שלהם דרך גדר. הם כבר היו שם פעם".

"פתאום היינו סגורים פה ולא יכולנו לצאת מהשער. פתאום יש חוקים שקודם לא היו וצריך להסתגל"

עדיין, השואה נמצאת שם עבור הניצולים, מותכת עמוק בזיכרון. חזקה מכל צילום, מכל חוויה שבאה אחריה.

"מילדות הייתי מוכרח לפרנס את המשפחה. אבא שלי לקחו אותו למחנה עבודה", מספר חיים בלומברג בן ה-91 שעוד סוחב זיכרונות מבודפשט. אביו, שלושת הדודים שלו עוד בני משפחה רבים נספו. רק אימו ואחותו שרדו. "בשבילי, בתור ילד", הוא מספר על מחוויותיו הטראומתיות במלחמה. "היה שם איזה מקום שהיה כמה מטר גובה ערימה של מתים, גופות. ואני רואה ילדה קטנה מחפשת את אמא שלה ועולה על הגופות עד למעלה, ואז היא מחבקת אותה".

"היו לי כמה ימים קשים בתחילת הסגר. אמרו לי: 'מה זה קטן עלייך אחרי מה שאת עברת בשואה'", מספרת מרים, שרק בסוף המלחמה, אחרי שנתיים וחצי של חיים במסתור, היא ואחיה גילו שהוריהם נספו.

על הפרופורציות בין החוויות הקשות מאז לבין הסכנה שהייתה בשנה החולפת אומר חיים בלומברג: "השואה פגעה בי בנפש, לא בגוף. לא היה מה לאכול והייתי רזה, אבל הייתי מתפקד. אבל זה פגע בנפש. פתאום לא הייתי בן אדם, אבל היה בי הכוח הפנימי שלא נתן שישמידו אותי".