יום השואה

"צרחתי אימא אל תלכי": עדויות ילדי השואה

חנה, אמה של שלי יחימוביץ' סיפרה על ההסתתרות בתקופת המלחמה • הניצולה מירה לדובסקי נזכרה שאמה שהסתתרה איתה "הרחיקה" אותה מהמקום האפל בזכות משחקי דימיון • לפי החוקרת ד"ר יעל נידם ילדים שהוריהם לא שרדו עלולים להתקשות בהורות שלהם
שלי וגואטה
08 באפריל 2021
10:11
עודכן ב 10:11

חנה יחימוביץ', אימה של שלי יחימוביץ' סיפרה על התקופה בשואה בתור ילדה. "הפרידה מאימא הייתה הדבר הכי טראומטי בחיי. כשהבנתי שהיא הולכת לעזוב אותי צרחתי 'אימא אל תלכי'. היא אמרה לי 'את ילדה חכמה, ילדה טובה, אבוא לקחת אותך ברגע שתיגמר המלחמה, תשמרי על עצמך'".

האזינו לסיפורה של חנה יחימוביץ'

"למחרת שמו אותי בכוך מטר על מטר. לימדתי את עצמי - גמרתי ארבע כיתות, זה עזר לי לא להשתגע"

עוד סיפרה כי "למחרת שמו אותי בכוך בגודל מטר על מטר. מעליו היה ארון ענק ואמרו לי להיכנס כדי שאף אחד לא יראה אותי. שמו לי שמיכה על הרצפה ואני ישבתי שם, לא יודעת כמה זמן. מפסח 1943, זה היה לפני מרד גטו ורשה – ועד השחרור". על ההתמודדות עם הבדידות ציינה "בבית היו ספרי לימוד. לימדתי את עצמי מאחורי הארון. גמרתי ארבע כיתות של בית ספר עממי. כשנגמרה המלחמה נכנסתי ישר לכיתה ה'. זה הציל לי את המוח ועזר לי לא להשתגע". על הגעגוע למשפחה סיפר כי "גערתי בעצמי 'את צריכה להיות מוכנה כשאמא תבוא, תראי לה שאת חזקה'".

"אף אחד לא בא לקחת אותי, זה היה גרוע מהכול"

חנה נזכרה בימים בבתי היתומים לאחר השואה כשהבינה שמשפחתה כבר לא תשוב. "בשנת 1945 אחרי המלחמה, כשהייתי בבית יתומים, אנשים באו בהמונים לחפש ילדים אבודים. עמדנו בטור בימי ראשון, ואנשים באו ובאו ובאו, ומצאו פה ושם ילד, ואף אחד לא בא לקחת אותי. זה היה יותר גרוע מכל החיים הקודמים. ואז אני בעצם החלטתי, בלי תשובה, שאף אחד לא נשאר בחיים. את התשובה קיבלתי רק כשבאתי ארצה. שהם נספו בטרבלינקה, כולם".

"אחד שכן נשאר זה הדוד שהצליח לברוח מפולין ב-1939, דוד יוסף. נשארה גם עוד בת דודה קטנה שגדלנו יחד באותו הבית. היא נפטרה לפני חצי שנה רק. היינו כמו אחיות. היא הייתה גדולה ממני בארבע שנים וממנה ידעתי על גורלם של הורי. היא הייתה באותה רכבת שהובילה אותם לטרבלינקה. היא והוריה ברחו מהרכבת ואותם תפסו, היא הצליחה להינצל אצל משפחה שהסתירה אותה".

"אמי הרחיקה אותי מהמקום האפל"

מירה קרום לדובסקי סיפרה על אמה, שהייתה מורה לפני המלחמה. "היא הייתה מעסיקה אותי בסיפורים ומשחקי דימיון". כיום חיה מירה ברמת אביב. היא הייתה מורה לתנ"ך ולשפה הפולנית במשך עשרות שנים וגם היום היא מלמדת כפנסיונרית. מירה כתבה שני ספרים בפולנית, הספרים תורגמו על ידה לעברית וצפויים לצאת לאור בהוצאת "מורשת" במהלך השנה הקרוב.

האזינו לסיפורה של מירה לדובסקי

ד"ר יעל נידם אורביאטו, מנהלת מכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, חקרה את עדויות הילדים. "הפחד שמלווה את כל תקופת ההסתתרות הוא משותף לכולם", סיפרה בריאיון ליגאל גואטה ושלי יחימוביץ' בכאן רשת ב. "מי שהיה עם המשפחה אז יש את הנחמה, הרבה פחות בדידות. מי שלא היה עם המשפחה הקשיים מתגברים".

האזינו לריאיון עם ד"ר יעל נידם

על ההתמודדות של הילדים אמרה ד"ר אורביאטו כי "הדימיון זה אחד המנגנונים של ההתמודדות של ילדים, בנוסף חפצים שנוצרים כמו בובות מתירס או חומרים אחרים. היכולת של ילד להתאים עצמו למציאות משתנה משחקת לטובתו". על הקושי לאחר המלחמה סיפרה כי "ילדים שהוריהם לא שרדו עלולים להתקשות בהורות".