צלבי קרס בבית קברות יהודי בצרפת
צילום: אי-פי

האנטישמיות שהייתה – והאנטישמיות שתהיה

היהודים בדורות הקודמים ידעו בבירור מה היא אנטישמיות, ולא נזקקו להגדרות. היום כבר איבדנו את החוש הזה וגם על הגדרה מוחלטת אנחנו לא מצליחים להסכים. מרוב דו"חות בנושא כבר אי אפשר לספק תשובה לשאלה מה באמת קורה. אנחנו בתקופת מעבר אחרי השואה, והאנטישמיות מתאימה את עצמה לעולם הזה
שמואל רוזנר, המדד
08 באפריל 2021
12:07
עודכן ב 19:18

יום השואה אולי איננו זמן מתאים לשאלות פרובוקטיביות, אבל הוא זמן מתאים לשאלות נוקבות, כולל שאלות על אנטישמיות. יום השואה הוא יום שבו מדברים לא מעט על אנטישמיות. אגב, הוא לא היום היחיד. בישראל מציינים לפחות שלושה ימי זיכרון לשואה: בעשרה בטבת יום הקדיש הכללי, בתשעה בנובמבר שבו מצוין היום הבינלאומי נגד פאשיזם ואנטישמיות, והיום – יום הזיכרון לשואה ולגבורה השואה שקבעו אבותינו, מייסדי המדינה.

לא בקלות נקבע מועדו של יום השואה, לא בקלות התמודדו הדורות הקודמים עם מהלומת השואה. עניין אחד היה להם פשוט יותר: הם ידעו מהי אנטישמיות. ידעו במובן הכי פשוט ובסיסי. הם הכירו אותה לכל גווניה, חוו אותה על בשרם, ראו אותה מכריתה ענף שלם מגזע ישראל. הם זיהו אותה על פי תנועת גוף, לפי רמז מרושע או עווית קלה בשרירי הפנים. הדורות הקודמים לא נזקקו להגדרות של מלומדים, לניסוחים פתלתלים ולמחקרים עבי כרס בכדי לדעת מי האויב. הם הרגישו מה קורה סביבם. לפעמים בזמן, לעיתים קרובות מאוחר מדי, כשכבר לא ניתן היה לברוח.

לא מעט יהודים איבדו את החוש הזה, שמזהה אנטישמיות. במיוחד יהודים ישראלים. לא מעט לא-יהודים איבדו את ההבנה האינסטינקטיבית הזאת, והטביעו אותה בים של ניירת ביורוקרטית. יש כמה הגדרות של אנטישמיות, והיהודים עצמם מתקוטטים ביניהם איזו מתאימה יותר – זאת שכוללת את הציונות, או זאת שמתעלמת מהציונות. זאת שמחייבת זהירות בביקורת על ישראל או זאת שמתירה גם ביקורת שלוחת רסן.

אחרי שהטביעו את האנטישמיות בביורוקרטיה של עורכי דין, הוסיפו על זה הררים של תבחינים, ותרשימים, ומעקבים. יש דו"ח של הליגה נגד השמצה, ויש דו"ח של מרכז קנטור באוניברסיטת תל אביב. יש מדד של המשרד לענייני תפוצות, ויש אינדקס של המכון למדיניות העם היהודי, ויש "עדכן דו שבועי" של המכון למחקרי ביטחון – והרשימה נמשכת. תאמינו שנמשכת. כל דיווח ויתרונותיו, כל דיווח ומספריו. לעיתים נדמה שמרוב דיווחים לא רואים את היער.

קראתי אתמול כמה מהדו"חות האחרונים, המדכדכים. יהודי חטף מכה, יהודייה שמעה קללה, על בית כנסת צויר צלב קרס ועל חנות כשרה הושלכה אבן גדולה. עם פרוץ מגפת הקורונה היהודים הואשמו בהפצתה, ו"במהלך החודשים הבאים עשתה לה עלילה זו כנפיים" – מה זה אומר "כנפיים"? שהעלילה "הגיעה אלינו מעשרות ארצות, והתבטאה במלל תוקפני ובשלל קריקטורות ארסיות". אבל כמה ומי מאמינים בעלילה הזאת? האם הם מסוכנים או תמהונים? והאם המאמינים בה מתגוררים במדינות שיש בהן יהודים?

השנה 59% מיהודי אמריקה אמרו שהם מרגישים פחות בטוחים במדינתם מכפי שהרגישו לפני עשור. לפני שנה, ב-2020, 63% אמרו שהם מרגישים פחות בטוחים במדינתם מכפי שהרגישו לפני עשור. האם אמריקה השתנתה לטובה בשנה האחרונה? בספק. אלא אם בחירתו של נשיא ממחנה זה ולא ממחנה אחר היא השיפור שמאפשר ליהודים להרגיש קצת יותר בטוחים.

כל זה מתגמד לעומת מה שקורה ברשת. הו, הו, מה שקורה ברשת. דו"ח מכון קנטור מציין שמגפת הקורונה הניסה את האנטישמים מהרחובות ודחקה אותם לפעילות ברשת, ועוד יותר מזה ברשת האפלה. "כיוון שהמרחב הציבורי נסגר בתקופת הקורונה ואנשים מבלים בבתיהם מול המחשבים, התחזקה מאוד הפעילות ברשתות החברתיות, ופעילות אנטישמית בכללה, והיא התאפיינה בתוקפנות ובאלימות מילולית", נכתב. כמעט אפשר לזהות כאן נימה של צער, אלא שהאמת היא, שאנטישמיות ברשת היא פתרון נוח לכולם. לכותבי הדו"חות יהיה על מה לכתוב, לאנטישמים יהיה מה לעשות, וליהודים יהיה קצת שקט. אם רק אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור ולהציע שואה ברשת, במקום השואה ברחובות, אולי היינו לומדים להעריך את ההבדל המאוד לא-דק בין ציוץ מכוער בטוויטר, שאפשר לדפדף ולמחוק, לבין גזיזת זקנו של יהודי ברחוב.

ריבוי ההגדרות, וכמותו גם ריבוי הדו"חות, מלמדים על שני דברים: הראשון, כפי שכבר הזכרנו, שנעלמה ההבנה האינסטינקטיבית של מהי אנטישמיות. היא נעלמה מהרבה סיבות, אחת מהן, משמחת למדי – העובדה שרוב היהודים חיים בנוחות יחסית במדינות שאין בהן אנטישמיות רצחנית. חלק מהיהודים הללו חיים בנינוחות כל כך שבעה, עד שאת מלחמתם העיקרית בענייני אנטישמיות הם מנהלים אחד נגד השני. יהודים בעד הגדרה כזאת או בעד גדרה אחרת של מהי אנטישמיות. יהודים שמפנים אצבע מאשימה ליהודים אחרים בטענה שאלה או אלה מקדמים אנטישמיות. כן, גם זה סימן של רווחה – האויבים האמיתיים לא כל כך מסוכנים, אז אפשר בינתיים לריב בינינו.

צריך לציין, שכמעט מחצית מיהודי העולם גרים היום בישראל, שבה יש צרות רבות, אבל אין בה אנטישמיות. בישראל, היהודים הם הרוב החזק, לא המיעוט שנדרש לפתח מחושים רגישים בכדי לזהות סימני שנאה וגזענות. ובאין מחושים – אבדו גם החושים.

הדבר השני שאנחנו בתקופת דמדומים, תקופת מעבר. אנחנו כעת בשנים שמפרידות בין מה שהיה מאז השואה – ומה שיהיה כאשר השואה תהפוך לזיכרון קצת יותר מטושטש. משהו מהעבר הרחוק, שאנחנו כבר לא מכירים אף אחד שהיה בו. כמובן כולנו מבינים שהאנטישמיות עוד כאן, אורבת בצללים, ממתינה להזדמנות. אבל בתקופת דמדומים הזאת קשה לנו לראות אותה בבהירות, קשה להבחין בין צל אנטישמיות לצל של משהו אחר. הרי רוב האנטישמים לא מזהים את עצמם בסרטים על הזרוע ובמועל יד. רוב האנטישמים לא אומרים במפורש שיש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. רוב האנטישמים נזהרים ומחכים לשעת כושר. הם תוקפים ברשת – כשקל. הם מציירים צלב קרס – כשאף אחד לא רואה. לך תדע מי הם. לך תבין מה סתם בדיחה גרועה, ומה מחביא מאחוריו זדון. מה קטטה סטנדרטית של פרחחים, ומה סימן שמתחולל שינוי.

זה מה שהדו"חות מנסים לפענח. למרות שאני מקפיד לקרוא את כולם, ואת חלקם אפילו מסייע לכתוב, אני לא משוכנע שהם נותנים תשובה מלאה לשאלה מה הלאה. כלומר, הם נותנים תשובה. כל אחד תשובה אחרת. תשובה שצבועה גיאוגרפית – מאיפה הכותב. תשובה שצבועה אידיאולוגית – מה חושבת הכותבת או תשובה מאוד פוליטית – כל אחד לפי המחנה הפוליטי שלו. כזאת שיש מאחוריה הנחות יסוד שאפשר לקבל ואפשר גם לא ונשענת על בסיס נתונים רעוע. האם באמת יש יותר פעילות אנטישמית ברשת, או שאולי השנה בני אדם פשוט היו פנויים לשוטט ברשת? האם יש יותר שנאת יהודים – או סתם יותר שנאה, שגם היהודים, כמו עוד הרבה מאוד קבוצות, סובלים ממנה? האם ירי פרוע בבית כנסת מבשר על קו פרשת מים – או שהוא עוד תקרית בשרשרת של אסונות ירי אמריקאים שהפכו לשגרה, פעם נגד שחורים, ופעם אסייתים, ופעם הומואים, ופעם גם יהודים? האם המאבק לשיפור התוכנית ללימודים אתניים בקליפורניה שווה את הטרחה, או שזו סתם טרחנות של נודניקים פרוגרסיבים שאין לה משמעות אמיתית?

כמו לכל תופעה, גם לאנטישמיות יש גלים של נסיקה ודעיכה. השואה הייתה שיא רצחני, ואחריה באה רגיעה יחסית. לפחות בעולם המערבי, הליברלי – האנטישמיות יצאה מהאופנה. עכשיו היא חוזרת, לעולם אחר עם כללים אחרים, גם עם יהודים אחרים. האנטישמיות תתאים את עצמה לעולם הזה, וליהודים האלה. אנחנו – היהודים האלה – ניאלץ להתאים את עצמנו אליה.