-

"ממי אני אלווה כסף? כולם במצב שלי": הכפרים בנגב נאבקים כדי לשרוד

לא פחות מ-700 מיליון שקלים הוקצו לטובת מיזם חלוקת המזון של משרד הפנים. אבל מסתבר שחלק מהנזקקים שזכאים לסיוע, אלה שמשתייכים לפזורה הבדואית, לא מצליחים לממש אותו בגלל שורה של חסמים שהמדינה לא ממהרת לפתור
ערן זינגר | משחקי הכיס
24 באפריל 2021
03:29

פאטמה אבו קווידר מהכפר אלזרנוג שבצפון הנגב מובטלת בחודשים האחרונים. לפני משבר הקורונה היא עבדה בתור סייעת גננת: "זה לא הספיק שתהיה לי משכורת טובה, עבדתי בעוד עבודות פה ושם. את כל זה הפסקתי. אני לא יכולה עכשיו לארגן שולחן כרגיל בקורונה. אני לא יכולה להביא בשר. אין כסף, אין לכסות את זה". אבל על אף שאין לה עבודה, לפאטמה לא חסרה תעסוקה.

לא מעט תושבים בכפר תולים בפאטמה תקווה, כשהיא מסייעת להם בימים אלה למלא באינטרנט טפסים שיסייעו להם לקבל תווי מזון ממשרד הפנים. לא פחות מ-700 מיליון שקלים הוקצו לטובת מיזם חלוקת המזון של משרד הפנים. אבל מסתבר שחלק מהנזקקים שזכאים לסיוע, אלה שמשתייכים לפזורה הבדואית ומתגוררים בכפרים שהמדינה לא מכירה בהם, לא מצליחים לממש את אותו סיוע בגלל שורה של חסמים שהמדינה לא ממהרת לפתור.

מעגיל אל הוואשלה הוא רכז השטח של הכפרים הלא מוכרים. "הרבה מאוד משפחות סובלות מהמצוקה הזו", הוא מספר, "כי ב-80% מכלל הכפרים הבלתי מוכרים אנשים סובלים מבעיה כלכלית. מדובר במשפחות מרובות ילדים מתחת לקו העוני. המרחק בין הכפר לכביש מאוד מפריע לאנשים לעבוד. מי שאין לו רכב מתקשה מאוד לעבוד, מתקשה להגיע למוסדות של המדינה".

המצב הכלכלי ביישובים הלא מוכרים הידרדר מאוד בשנת הקורונה. הילדים בכפרים האלה התנתקו לחלוטין ממסגרות החינוך, כי שם אין אינטרנט, אין לימודים בזום. בקושי יש חשמל.

"זה מזיק לאנשים, מפריע להם לעבוד", אומר אל הואשלה על הנזק שגורמת העובדה שילדי הכפרים לא נמצאים כל כך הרבה זמן בלימודים. "אין תשתית. בכל כפר כזה, שהוא כפר גדול של 6,000 תושבים, אתה רואה שאין ביוב, אין חשמל. החשמל מורחק מפה חצי קילומטר".

רבים מהתושבים בכפרים זקוקים מאוד לכל סיוע אפשרי. "הקורונה פגעה בנו מכל הבחינות", מספרת סולטאנה אבו קווידר. "המצב הנפשי, מאיפה אני אביא כסף, הבנק לא מסכים לתת לי הלוואה. ממי אני אלווה? אין, כולם במצב שלי". תושבת אחרתף מרים אומרת: "בלי הסיוע נמות. אין לנו כסף בכלל".

ד"ר יעלה רונן: "לקח למדינה 70 שנה לשים פה בית ספר תיכון. אז בלי בית ספר ובלי תחבורה ציבורית, איך אנחנו רוצים שהאנשים האלה יפסיקו להיות עניים?"

תווי המזון שהמדינה מעניקה הם אולי פתרון זמני, אבל קריטי. "זה פלסטר", אומרת ד"ר יעלה רונן שמתנדבת במועצה האזורית לכפרים לא מוכרים. "כלומר, מדובר פה על שלושה חודשים של תלושי מזון בסכום נדיב. כמעט כל משפחה זכאית, וזה יוצא למשפחות הגדולות אפילו 7,200 שקל בתלושי מזון. וזה פלסטר כי אחרי שייגמרו שלושת החודשים האלה, אנחנו חוזרים חזרה לעוני המאוד עמוק של הכפרים".

"מי שימלא – יקבל, עם זה הסתדרנו", אומר גלעד גרוסמן דובר תנועת "זזים", "אבל אנשים לא יודעים איך למלא בכלל, וכאן אין ברירה והחברה האזרחית נאלצת להיכנס בפער הזה – להראות לאנשים ולהסביר לאנשים איך לעשות את הדבר הכי בסיסי של למלא את הטופס הזה כדי לממש את הזכויות שלהם".

"לקח למדינה 70 שנה לשים פה בית ספר תיכון", מוסיפה ד"ר רונן. "אז בלי בית ספר תיכון ובלי תחבורה ציבורית, איך אנחנו רוצים שהאנשים האלה יפסיקו להיות עניים? לוקחים את האנשים הכי עניים ומשקיעים בהם הריסות בתים. זאת אומרת שהעוני פה זה עוני שהמדינה מייצרת על ידי כל הדברים האלה".

ועד שזה ישתנה, בארגוני הסיוע המקומיים ימשיכו לפעול כדי שכל מי שזכאי לכך – יוכל לרכוש מזון באמצעות תווי הקנייה שהמדינה מממנת.