נתניהו, אתמול (צילום: פלאש 90)

רב אמן יש רק אחד

גם אם פרשת "2000" לא תביא להדחת ביבי, התדמית שלו כאמן תקשורתי התנפצה דווקא בשל פרסום התמלילים
דוד פרנקל
27 בינואר 2017
10:20

 כדאי לתת עוד מבט על פרשת "2000" (ביבי, נוני, הקלטות, אבי רצון), רגע לפני שהיא נטמנת בקבר האחים של התקוות הנכזבות להחלפת השלטון, שכנה עצובה לבקבוקים, למתנות, רהיטי הגן, החשמלאי, הספר, אב הבית, הצוללות, הגלידות, כרטיסי הטיסה, שרה, יאיר, המופתי, אובמה, מני נפתלי והפנטזיה השבועית של אלדד "הפעם זה רציני" יניב. עוד מבט, לא רק בגלל הגועל המרתק שיש בהצצה אל המסחר המלוכלך במסדרונות הכוח, אלא בשל האור שהסיפור הזה שופך על כל משתתפיו. ספוילר: כולם, חוץ מנוני מוזס, לא מבינים את הזירה שבה הם פועלים.

לפיד ל"כאן": "פרשת מוזס - בלתי נסלחת"

לפני שניגע בשני המחותנים בשידוך המגונה שלא יצא לפועל, קצת ביקורת בונה על עדת המקוננים שמבכה את הפגיעה ב"עיתונות החופשית": מרתק לראות כמה מהר הפכה הדמוקרטיה משיטה פוליטית לאמונה דתית. כל הדיבורים על חשיבותה של התקשורת בדמוקרטיה, מתנהלים כאילו אנחנו חיים במאה ה-19, כאילו העיתונות החוקרת נולדה זה עתה ומהלכת אימים על פוליטיקאים חסרי אונים, כאילו רוב הכתבים והפרשנים הפוליטיים הם יותר מסתם רכילאים שמגבבים שברי עובדות לשטף אינסופי של "שערוריות" שנשכחות בן לילה. הדבקות העיקשת במודל אידאלי של משטר דמוקרטי, למרות דורות של אבולוציה ששינו את המערכת לבלי הכר, מזכירה את האמונה התמימה של ילדים חרדים, כאילו משה רבנו חבש שטריימל ואכל רק בד"ץ.

בעסקה שממנה נהנו רבים כל כך להזדעזע, היה "ידיעות אחרונות" אמור להוריד את מפלס העוינות בסיקור של ביבי ומשפחתו, בתמורה לחקיקה שתצר את צעדיו ואת תפוצתו של "ישראל היום". נניח לרגע לתמיהה על מקור הזעזוע, בשוק פוליטי שבו סוחרים כבר עשרות שנים, לעין כל, בכסף ובכיבודים תמורת חוקים חשובים פי כמה מאשר תפוצה של צהובון זה או אחר. תחת זאת, נתמקד בשני הסוחרים. בתמלילי השיחה מצוטט ביבי כפונה אל מוזס במלים "אני מדבר עם רב אמן, בתור רב אמן". ההגדרה מתאימה לדימוי של שני האישים, אלא שבחינת העובדות מעלה תמונה שונה.

עמדתו של מוזס במו"מ ברורה והגיונית. הוא רוצה למכור עיתונים ופרסומות, "ישראל היום" אוכל את השוק שלו, ביבי, כמחוקק וכפטרון פוליטי של העיתון, יכול לצמצם את התחרות. מי שמתקומם על המהפך הרעיוני שצריך העיתון לעבור - יהיו שיגדירו זאת בגידה בקוראים - חי בארץ של גמדים ופיות. ידיעות אחרונות לא נלחם בנתניהו, הוא מתפרנס ממנו. ההתקפות הארסיות על ביבי לא נדפסות מתוך עמדה פוליטית, אלא משום שיש להן קהל. חלק מהקוראים נהנים מההשמצות של שנוא נפשם, אחרים נהנים להתרגז על התקשורת הסמולנית - למוזס זה לא משנה, כל עוד פותחים את העיתון שלו. כאשר הוא מציע "לדאוג שתהיה ראש ממשלה", הוא לא מתפשר, אלא משרת אינטרס מסחרי מובהק שלו. נתניהו מייצר הרבה יותר ערך ועניין לתקשורת, מאשר כל ההרצוגים, הלבנים והלפידים גם יחד.

את הצד של ביבי בעסקה קשה הרבה יותר להבין. אם ראש הממשלה לא מבין שהסיקור של ידיעות אחרונות הוא אחד מנכסיו האלקטורליים היקרים ביותר, הדבר מעלה ספקות לגבי שיקול דעתו ובוחן המציאות שלו. משפט אחד מתוך ההקלטות מסכם את הכשל, כאשר ביבי מבקש "להוריד את רף העוינות אליי מ-9.5 ל-7.5". הבקשה הזו היא כמעט התאבדות פוליטית של ראש הממשלה. ב-9.5, ידיעות אחרונות אינו עיתון, אלא מופע בידור, קרקס של השמצה ורכילות. היחידים שמייחסים תוקף כלשהו לתכנים שלו הם שונאי ביבי, אנשים שממילא לא יצביעו עבורו לעולם. כל אדם אחר אינו יכול שלא להגיב רגשית בהזדהות עם מי שנתפס כקרבן. ב-7.5, לעומת זאת, עם מראית עין של סיקור הוגן, יכול היה מוזס להטות את דעת הקהל, לזרוע ספקות בקרב תומכיו של ביבי, לגרום לתרום לשינוי אמיתי במפה הפוליטית - אלא שבכך היה מאבד נכס בידורי חשוב. מבחינתו של נוני, יש הגיון בעסקת חליפין שבה הנכס הזה מרוסן לטובת שיפור עמדות מול "ישראל היום". ביבי, לעומתו, מצטייר כטירון, סוחר כושל שנופל בפח שטמן לו יריב ממולח, מין ג'ון קרי תמים שמסכים להקריב משאב יקר ועוד לשלם על כך. אפילו "ישראל היום" היה מתקשה לייחס חלמאות כזו לרב אומן.

למען ההגינות, צריך להזכיר הסבר חלופי לחלקו של ביבי בפרשת 2000: ייתכן שהנכונות שלו לסחור עם מוזס לא נבעה משיקול פוליטי, אלא מתוך מצוקה פשוטה, אחרי יותר מ-20 שנות השתלחות ארסית בו ומשפחתו. יש משהו מרענן ומפתה בפרשנות שמעבירה את הסיפור מהזירה הפוליטית הצינית אל המישור הרגשי. למרבה הצער, הכיוון הזה לא מחזיק מים. ביבי, להזכירכם, הוא המסית שכיוון את האקדח שרצח את רבין, המושחת שבונה לעצמו ארמון על חשבון חדרי מיון ליתומים, הרודן שעל פי פוסט שמסתובב עכשיו בפייסבוק "שלח חיילים למות בתוך נגמ"שים מקרטון, תוך שהוא ממגן את עצמו ואת מקורביו בצוללות וחמקנים במיליארדים" וכפי שיתברר בקרוב, המוח מאחורי חטיפת ילדי תימן. למפלצת כזו, במחילה, אין רגשות, זולת צמא מתמיד לכסף, דם ושמפניה ורודה.

הכותב הוא איש מחשבים ופובליציסט