זירת הרצח במושבה מגדל
צילום: באסל עווידאת, פלאש 90

כועסים על אלוהים? טוב שנזכרתם

בתור אדם מאמין, אני לא מבינה דתיים שכועסים על אלוהים בעקבות רצח המשפחה במגדל. סליחה, ומה עם הטבח בסוריה? או הנשים האומללות בתימן?
אורית נבון
30 בינואר 2017
13:45
עודכן ב 16 אוקטובר 14:40

לפני כמה ימים נתקלתי בפוסט הכי קשה ואכזרי שקראתי אי פעם, ובחיי שאני לא מגזימה. מדובר היה בסיפור בלתי נתפס של התעללות מינית בילד, שנחת עליי בהפתעה גמורה באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חברה בהן. בדרך כלל לפני סיפורים כאלה מופיעה אזהרה ואז אני ממהרת לדלג לפוסט הבא – לא מסוגלת להתמודד עם סיפורי התעללות, מה לעשות - אבל הפעם הסיפור סופר בלי יותר מדי הקדמות, על כן תוך שנייה מצאתי את עצמי נשאבת לתיאורים גרפיים, תנוחות וקולות. הזוועה מעולם לא הרגישה קרובה יותר.  

בזמן הקריאה ותוך שאני מקללת את האב המתעלל, חלפה בראשי שאלה אחת: איפה אלוהים? איך ילד יכול לסבול כל כך ביקום שבו ריבונו של עולם אמור להשגיח?

אני מאוד מבינה אנשים שלמשמע טרגדיות, מיד חושבים על אלוהים. עבור אנשים מאמינים מדובר באינסטינקט כמעט. ובכל זאת, אחרי שנודע על רצח המשפחה במגדל והפיד שלי התמלא בשאלות של דתיים על אלוהים, לא יכולתי שלא לתהות: עכשיו נזכרתם? באמת?

מיקומכם בתור הינו 7. אנא המתינו ותיענו בהקדם (צילום: פלאש 90)מיקומכם בתור הינו 7. אנא המתינו ותיענו בהקדם (למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: פלאש 90)

הכל התחיל מפוסט שהעלתה כוכבת ריאליטי חרדית: "אני כועסת על אלוהים!", ככה היא כתבה בפייסבוק, ומיד כל חובבי הז'אנר התקבצו ובאו להטיף לה מוסר. "את בטוחה שאת כועסת על האבא הנכון?", שאלה חברתה, ואחר הוסיף: "אל לנו להתיימר להבין בחשבונות של מעלה". איך אני אוהבת את המתמטיקה הזאת, "חשבונות של מעלה", מה יש לומר - אם אלה התוצאות, נראה שאלוהים לא בדיוק גאון במספרים.

כה לא מפתיע שברגע שאני רק מנסה להגיב לפוסטים כאלה, מיד משתיקים אותי: "לכי לכי יא כופרת!", "תתביישי לך, קטנת אמונה!". אבל עובדה: מהר מאוד הפיד כאמור התמלא בעוד כמה תוהים דתיים, שמצדם זכו אף הם למבול של שריקות בוז מטעם הסגנים של אלוהים. איך אני מקנאת בכל אלה שגם למשמע זוועות איומות לא מפקפקים בדבר, לא שואלים שאלות.

תגובה אחת משכה את תשומת לבי במיוחד: "תגידו תודה שאתם לא גרים בסוריה", כתבה אישה חרדית שלמזלה הרב גרה בבני ברק – לא בדיוק גן של שושנים להתהדר בו ביומיום, אם תסלחו לי, אבל ביחס לחלב אכן מדובר בפיסת גן עדן. אז באמת תודה על זה שאני לא גרה בסוריה, אבל במה אמורה להאמין מי שכן?

ומה אמורות לחשוב ילדות בנות שמונה שנמכרות לנישואים בתימן? או נשים יזידיות שמשועבדות ונסחרות על ידי טרוריסטים מדאעש? ורשימת הזוועות בעולם עוד ארוכה כל כך - שאני פשוט לא מצליחה להבין את הפרובינציאליות הזו.

כלומר, זה די נורמלי להזדעזע באמת רק כשהסיוט דופק לך בדלת, אבל איך אפשר להסתכל על העולם עד כדי כך דרך חור המנעול? לשחות בבועה שלך בזמן שבמקומות אחרים אנשים כמוך בדיוק, שנולדו בצלם אלוהים, עוברים סיוטים שהדעת לא תופסת?

יש משהו בהלכה שלפיה "עניי עירך קודמים", שגורמת לאנשים דתיים קצת לדפדף הלאה למשמע זוועות שמתרחשות במקומות רחוקים. אני לא אומרת פה שאנשים שאינם מאמינים הם התגלמות החמלה עלי אדמות. אבל. איכשהו, לדתיים הסבורים שהם עם סגולה, קשה יותר להזדהות עם אסונות של עמים אחרים.

איפה הייתם בהריסות חלב? (צילום: AP)איפה הייתם בזוועות חלב? (צילום: AP)

אני מצדי הפסקתי לחפש תשובות, תודה רבה. "כשאת שואלת איפה אלוהים נמצא, אני אשאל אותך איפה הוא לא נמצא", השיב לי פעם רב ידוע, נו, תשובות כאלה סיפקו אותי אולי בכיתה ד', בגילי אני כבר מצפה להסברים מסוג אחר.

אין לי מה להגיד לאנשים שאמונתם מתחזקת בעקבות אסונות, אם זה מה שעוזר להם להשאיר את הראש מעל המים, בבקשה. גם אין לי טענות לאלה שטרגדיות גרמו להם לא להאמין – מי אני שאבקר אותם. אבל בכל מה שקשור להשגחה פרטית, לי זה ברור: אין דבר כזה, פשוט אין. איפה היה אלוהים כשנרצחה המשפחה במגדל? היכן שהיה בשואה. צריך להיות באמת נאיבי מאוד כדי להאמין שאי שם בשמיים ישנו קוסם כל יכול שדואג לברואיו. אני מאמינה באלוהים, מאמינה שאי שם ישנו משהו שנשגב מבינתי להבין, אבל לא חושבת שיש לו שליטה על מה שקורה פה.

ובינתיים, הרוצח המתועב אמר שהוא "מבקש סליחה מאלוהים". לבית המשפט, יש להניח, יגיע עם כיפה גדולה פלוס בקשה למאסר באגף התורני. לא, לא הייתי צריכה אותו בשביל לכעוס על אלוהים. אני כועסת על אלוהים כבר מזמן.