מרים פרץ ויצחק הרצוג
צילום: דוברות בית הנשיא, הדס פרוש, מרים אלסטר, פלא

המרוץ לנשיאות: המשימה של הח"כים – לעשות את הבחירה הנכונה

הכנסת הנוכחית מתנהלת במצב רוח לעומתי, אבל צריך לקוות שזה לא ישפיע על ההחלטה של הח"כים • יהיה נחמד לראות אותם מניחים השיקולים הלא ענייניים ובוחרים במועמד או המועמדת הנכונים בעיניהם – בלי שיקול לעומתי
שמואל רוזנר, פרשנות
27 במאי 2021
13:01

את מי רוצה הציבור לראות בבית הנשיא? לפני שבועיים הצגנו סקר של "המדד" שמסקנתו: יצחק הרצוג. היום (חמישי) נתקן את הרושם של הסקר ההוא, מכמה סיבות. קודם כל, משום שמספר המועמדים הצטמצם לשניים. הרצוג מול מרים פרץ. הסקר הקודם שלנו הציג עשרה מועמדים, והקולות התחלקו, מי לכאן ומי לשם. היו תומכים לנתניהו, ליולי אדלשטיין, ליהורם גאון.

מסקרים חדשים מתברר, שכשנותרו המועמדים הסופיים, יותר קולות שהתחלקו בין מועמדים אחרים נדדו לפרץ. פחות קולות נדדו להרצוג. החלוקה לפי מפתח פוליטי נותרה זהה, אולי אפילו התחדדה: פרץ היא מועמדת שתומכיה כמעט כולם אנשי ימין וימין מרכז. הרצוג הוא מועמד שיש לו תמיכה גבוהה מאוד במרכז ובשמאל, אבל תמיכה מסוימת גם בימין.

הבחירות ביניהם, בשבוע הבא, לא בדיוק מסעירות את הציבור. ללא מעט ישראלים אין דעה מאוד נחרצת מי צריך להיות נשיא, או נשיאה. לחלקם יש דעה נחרצת שאין צורך בתפקיד כלל. גם היכרותם עם יתרונות וחסרונות המועמדים לא בהכרח טובה, וממילא שהבחירה לא בידיהם – אלא בידי חברי הכנסת. כמובן, הציבור היה מעדיף שהבחירה תהיה בידיו. סקר שנערך בסיבוב הקודם של בחירת נשיא העיד על כך. כמעט שישים אחוזים מהמשיבים אמרו שמוטב שהנשיא ייבחר על ידי הציבור ולא על ידי חברי הכנסת. זה לא קרה כמובן. ולמה שיקרה? חברי הכנסת אוהבים את הכוח המסוים שניתן להם לקבוע מי יהיה הנשיא, וספק אם יוותרו עליו.

המדריך לנשיא | האזינו להסכת "עוד יום"

מידת ההתחשבות של חברי הכנסת ברצון הציבור בזהות הנשיא מוגבלת למדי. בין השאר, כי ההצבעה חשאית, כך שלבוחרים אין אפשרות לכעוס על אף אחד גם אם לא נבחר מי שהם רצו. ועוד, נשיא נבחר בנפרד לשבע שנים, ובדרך כלל לא ערב בחירות כלליות – כך שבחירתו לא צמודה לשיקולים אלקטורליים מידיים של מפלגות. בנוסף, כי עם כל הכבוד, ויש לי הרבה כבוד למוסד הנשיאות, הבחירה הזאת איננה נושא מרכזי שיקבע במי הבוחרים יבחרו לכנסת.

אולי צריך לתת לחברי הכנסת גם קרדיט על החלטה עניינית. אמנם ידוע שהם לא תמיד נוטים להחלטות ענייניות, בטח לא כשמדובר במשהו שעלול להשפיע עליהם פוליטית. אך אולי דווקא בהקשר לנשיאות, ומשום שאין להצבעה השלכות פוליטיות עליהם – שורה עליהם רוח של ממלכתיות. כמובן, לא עד כדי בחירה באישים "מעולם המדע והרוח", כמו שבוחרים רבים מאוד היו רוצים שיהיה (ראו סקר המכון לדמוקרטיה). זוכה פרס נובל דן שכטמן קיווה שיוכל להיות נשיא המדינה, כמו אפרים קציר בשעתו. אבל הוא אפילו לא התקרב לזה. בדרך כלל חברי הכנסת בוחרי חברי כנסת. אלא שהפעם, בכל מקרה, הבחירה קצת שונה מהרגיל. אף אחד מהם לא מועמד לנשיאות. יש חבר כנסת לשעבר, ויש מועמדת שלא הייתה מעולם בשדה הפוליטי.

בראובן ריבלין, לקראת בחירתו, תמכו בעיקר מי שאינם מצביעי ליכוד – המפלגה שלו. מי עוד לא תמך בו? הערבים. להם אין אמון רב באף נשיא. כלומר, יש אמון אבל בשיעור נמוך הרבה יותר מזה של היהודים. כך גם ביחסם של הערבים לנשיאים כמו אביר השלום שמעון פרס, ואביר נאום השבטים ריבלין.

גם לבוחרי ימין יש פחות אמון בנשיא, כל נשיא, מאשר לבוחרי המרכז והשמאל. כלומר, זה לא רק ריבלין שמרגיז את בוחרי הימין, ולכן סופג חבטות מילוליות מעת לעת. גם נשיאים קודמים לא בדיוק זכו מהימין לציונים גבוהים. הימין לא אוהב את המוסד הזה. אולי משום שאיננו מוסד עממי, שלא נבחר על ידי הציבור. הנשיא נבחר, ומאותו רגע יכול לעשות מה שנכון בעיניו, בלי חשש רב מתוצאות פוליטיות שיהיו למעשיו. כמובן, זה לא אומר שהנשיא מתעלם מרחשי הלב של הציבור. כוחו נשען על אהדת הציבור. מצד שני, אם יש רגע של התנגשות בין מה שהנשיא רוצה לעשות למה שהציבור מרגיש, הנשיא יכול להתעלם. הוא לא יודח.

אם יש רגע של התנגשות בין מה שהנשיא רוצה לעשות למה שהציבור מרגיש, הנשיא יכול להתעלם. הוא לא יודח

באופן כללי, למעט קריסה לזמן קצר בתקופת הביזיון של משפט משה קצב, האמון בנשיא המדינה יציב למדי, עם עליות ומורדות קלות. זה המוסד השני במדרג האמון של הישראלים, אחרי צה"ל, שאין לו תחרות. בעצם, המבחן הראשון של חברי הכנסת בבואם לבחור נשיא הוא מבחן קצב, שמשמעו, לבחור נשיא שלא יבזה את המוסד ואת המדינה. פעמיים ברצף הכנסת כשלה במבחן הזה (עזר ויצמן ומשה קצב), ואז פעמיים ברצף עמדה בו בכבוד ובחרה היטב (פרס וריבלין). מה תעשה ברביעי הבא? קשה לדעת. על הכנסת שורה מצב רוח מוזר, דכאוני, לעומתי של "אין מחר". זו כנסת שרק נבחרה ועוד מעט קט אולי תתפזר. זו כנסת שחבריה לא יודעים כיצד לחלץ את עצמם ואותנו מבוץ פוליטי עמוק. כזו שחבריה מתנהלים כסהרורים – ואם תרצו דימוי ציורי יותר, אפשר לחזור לג'וקים המסוממים בבקבוק מבית מדרשו של רפאל איתן המנוח. גם המציאות הזאת יכולה להשפיע על ההצבעה.

אבל צריך לקוות שהיא לא תשפיע. צריך לקוות שאת המשימה הפשוטה הזאת, לבחור את המועמד או המועמדת המתאימים יותר מתוך שניים הם יעשו כמו שצריך. אין להם הרבה מה להרוויח, אף מועמד לא מפנה כיסא בכנסת. אין להם הרבה מה להפסיד, אף אחד לא יידע למי כל אחד מחבריו הצביע. יהיה נחמד לראות אותם מניחים לרגע בצד את השיקולים הלא ענייניים, ופשוט בוחרים את האדם הנכון לתפקיד. כמובן, לא בהכרח הנכון בעיניי – או הנכון בעיניכם. שיבחרו את הנכון בעיניהם. אבל לא הנכון משיקולים שאינם ממן העניין, לא הנכון כדי להרגיז או כדי להתריס, לא הנכון כדי למצוא חן או כדי לקוות לטובת הנאה. הנכון, או הנכונה, באמת.