עוד סיבוב
צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

לחיים!: "עוד סיבוב" הוא שיר הלל לאלכוהול וסרט שאסור להחמיץ

אחרי יותר מחצי שנה שבה הסתובב בטקסים ובפסטיבלים, סרטו הדני זוכה האוסקר של תומאס וינטרברג מגיע סוף סוף לבתי הקולנוע בישראל. על פניו זה נראה כמו סתם סרט על חבורת גברים ששותים את עצמם לדעת, אבל מדובר בפנינה קולנועית יוצאת דופן, וכזו שהייתה צריכה לקטוף עוד כמה אוסקרים – כולל אחד שבכלל לא קיים
אריק רוזנברג, ביקורת
04 ביוני 2021
20:41

למשך משהו כמו שנה וחצי הישראלים חיו בתקופת צנע קולנועית, ועכשיו, עם פתיחתם המחודשת של בתי הקולנוע, יש הזדמנות להשלים פערים. השפע הוא גדול, אבל גם קל מאוד ללכת לאיבוד בתוך בליל הסרטים שמגיעים בבת אחת לאקרנים – סרטים חדשים שבאמת רואים אור ראשון רק עכשיו, לצד כאלה שבכלל שייכים לבציר 2020 ובגלל השנה המוזרה שהייתה מרבית הישראלים לא שמעו עליהם. אז זה נהדר שהקולנוע חזר, אבל במצב העניינים הזה לא מן הנמנע שהרבה סרטים טובים לא יקבלו את תשומת הלב שלה הם ראויים. ואם רשתות בתי הקולנוע כבר מועילות בטובן להקרין סרטים שחלקם בני כמעט שנה – אז גם בהחלט כדאי להפנות זרקור לאלה שממש שווים את הזמן שלכם.

"עוד סיבוב" הדני הוא סרט כזה. רשמית הוא יצא לאקרנים כבר בסוף 2020, אבל בגלל מצב בתי הקולנוע בעולם כמעט שלא זכה להפצה רחבה בשום מדינה. בזמן שרבים לא ראו אותו, או בכלל שמעו עליו, "עוד סיבוב" עבר מפסטיבל לפסטיבל ומטקס לטקס, וגרף שבחים ופרסים מקיר לקיר כשהשיא הגיע בטקס האוסקר האחרון עם זכייה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר, וגם מועמדות בפרס הבימוי. לדעתי, הסרט היה צריך לזכות בעוד שני פרסים לפחות, אבל עוד נגיע לזה בהמשך. בכל מקרה, בסוף השבוע הזה, חצי שנה אל תוך 2021, "עוד סיבוב" מגיע סוף סוף אל בתי הקולנוע בישראל, והפנינה הקולנועית הזאת, אולי אפילו אפשר לומר יצירת המופת, צריכה להיות אחד מהסרטים הראשונים שבוחרים לראות עם החזרה לאולמות.

שמו של הסרט מסגיר די מהר במה הוא עוסק – אלכוהול (שמו הדני של הסרט מותיר עוד פחות מקום לספק – "Druk", כלומר שתייה לשכרה). גיבורי הסרט הם מרטין, טומי, ניקולאי ופיטר – ארבעה מורים בתיכון בשנות ה-40 לחייהם, שמשבר אמצע החיים לא פסח על אף אחד מהם. בארוחה משותפת, כשהם פורקים את שלל תסכוליהם מהעבודה, מהזוגיות ומהחיים בכלל, אחד מהם מעלה תיאוריה מעניינת, וגם קצת מטופשת צריך לומר – האדם נולד עם חוסר קטן של אלכוהול בדם, וכדי לאזן את זה הוא צריך להקפיד על צריכת אלכוהול מתמדת ומבוקרת כל הזמן. מפה לשם, הרעיון קורם עור וגידים כשהארבעה מחליטים ליישם את התיאוריה. בהתחלה הכול הולך נהדר, אבל בהמשך דברים מתחילים להידרדר לכל מיני כיוונים – מצחיקים ואפלים.

"עוד סיבוב" הוא בטח לא הסרט הראשון שבמרכזו נמצאת הטיפה המרה. לאלכוהול תמיד היה מקום של כבוד בקולנוע – בהרבה סרטים השתייה היא הגורם המשפיע והמחולל של ההתרחשויות, בהרבה סרטים הבר הוא הלוקשיין המרכזי, וגם כמה מהדמויות האייקוניות של המסך הגדול הן כאלו שצריכת אלכוהול היא מנת חלקן בלשון המעטה (כולל מרגל בריטי אחד שכולנו יודעים איך הוא שותה את הוודקה מרטיני שלו). אבל אלכוהול הוא לא משהו ששייך רק לגיבורי הקולנוע, למרות כל האפיל שאופף אותו. הוא חלק אינטגרלי מהחיים של רובנו. לכל אחד יש איזושהי מערכת יחסים עם הסם הזה (גם הימנעות מוחלטת משתייה היא בחירה), ואפשר לומר שבשנה החולפת – שנת הקורונה – הנושא הזה התחדד עוד יותר, כשיציאה לבר או למסעדה נראתה לעיתים כחלום רחוק, צריכת אלכוהול ביתית הפכה לעניין שבשגרה, וכן, צריך לומר גם – לאנשים מסוימים הטיפה המרה היוותה מקור לנחמה בצל אי הוודאות שהביאה איתה המגפה.

מה שיפה ב"עוד סיבוב" הוא שלמרות נקודת המוצא הטיפשית שלו, של אותו ניסוי אבסורדי של צריכת אלכוהול מתמדת לצורך איזון החיים, הסרט עוסק בנושא הכל כך טריוויאלי הזה – שתייה – באופן הכי כנה, אותנטי ומורכב שיש, וחף מקלישאות, הטפות מוסר, או היגררות מאולצת למקרי קיצון, כפי שקורה בהרבה סרטים אחרים שעוסקים בדרך כזו או אחרת באלכוהול.

צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

מי שביים וכתב את הסרט הוא תומאס וינטרברג (את התסריט כתב יחד עם טוביאס לינדהולם), מייסד תנועת "דוגמה 95" יחד עם לארס פון טרייר, שדגלה בקולנוע טהרני שנמנע לחלוטין מאפקטים טכנולוגיים של סאונד וויזואליה ותאורה, ואמור להתמקד נטו בסיפור ובשחקנים ("החגיגה" של וינטרברג מ-1998 הוא אחד מהמייצגים הבולטים של "דוגמה 95"). אז לא, "עוד סיבוב" הוא ממש לא סרט שעומד בסטנדרטים של מניפסט התנועה שייסד וינטרברג (מי שחשש יכול להסיר דאגה מליבו), אבל משהו בעשייה הקולנועית כאן כן מספק ייצוג מאוד חזק ויוצא דופן של צריכת אלכוהול ושכרות. קודם כל, ברמת התסריט הדמויות כל הזמן מעלות תהיות בנוגע לשאלה האם האלכוהול יכול להועיל יותר משהוא מזיק. אבל "עוד סיבוב" הוא לא סרט של מילים. מעל הכול, וינטרברג מיטיב לתאר באמצעים קולנועיים את רגעי הגאות והשפל של השתייה. כשהגיבורים ב"היי" הצופה נמצא שם איתם, רוצה לשתות גם. ובאותה מידה, הסרט מצליח לתאר את המקומות הכי נמוכים שאליו מגיעות הדמויות – אז הצופה מתחפר בכיסאו, ומרגיש כאילו הוא עצמו נמצא בערב שתייה שיצא משליטה.

הבימוי והתסריט היוצאים מן הכלל של וינטרברג לא היו מושלמים בלי העבודה הנהדרת של השחקנים ב"עוד סיבוב". כל ארבעת השחקנים הראשיים מגלים יכולות משחק פנומנליות, כשהם נעים לאורך הסרט על סקאלה שבין קומדיה קורעת – כולל כמה קטעים שלא היו מביישים את סרטי "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" – לדרמה כבדה. מעל כולם ניצב השחקן הדני הוותיק מאדס מיקלסן (שלקהל הרחב מוכר בעיקר מהסדרה "חניבעל" או מהסרט ג'יימס בונד "קזינו רויאל"). וכאן נכנס האוסקר השני שהסרט היה צריך לקבל, כי למרות שיכולות המשחק של מיקלסן הן לא דבר חדש, הוא לגמרי מצליח להפתיע הפעם, ומן הראוי היה שהיו מכבדים אותו באיזה פרס.

במקרה של "עוד סיבוב" הסוף מפיל אצל הצופה איזשהו אסימון לגבי מה הוא ראה וחווה במשך כמעט שעתיים

האוסקר השלישי שבו היה צריך לזכות "עוד סיבוב" הוא אוסקר שלא קיים במציאות, אלא רק בראש שלי, וחבל שכך – האוסקר לסוף הטוב ביותר. לא לדאוג, אין כאן שום ספוילרים. אבל אי אפשר לדבר על הסרט הזה מבלי לדבר על הסוף שלו, שהוא באמת מהטובים שנראו על המסך בשנים האחרונות.

כשזה מגיע לסופים קולנועיים אז הדברים יכולים ללכת לכל מיני כיוונים. לפעמים סרט יכול להיות ממש טוב, אבל הסוף משאיר תחושה של החמצה. לפעמים הסרט מדשדש, אבל הסוף שלו הופך את החוויה לשווה. ולפעמים, וזה המצב ב"עוד סיבוב", הסרט טוב, אבל הסוף שלו פשוט הופך אותו למושלם. סוף כזה שאתה לא ממש רואה אותו מגיע, אבל כשהוא מגיע אתה אומר לעצמך – "אה, ברור שזה הסוף!". במקרה של "עוד סיבוב" הסוף מפיל אצל הצופה איזשהו אסימון לגבי מה הוא ראה וחווה במשך כמעט שעתיים – לא סתם סרט על חבורת גברים ששותים את עצמם לדעת, אלא סרט על החיים, סרט שחוגג את החיים.

ועכשיו, כשנראה שהקורונה מאחורינו לעת עתה, קשה לחשוב על סוף טוב יותר מללכת לקולנוע שהיה סגור במשך שנה וחצי ולראות סרט שחוגג את החיים.