חודש הגאווה, הסכת "עוד יום"

הכי גאים שיש | עוד יום

מצעדי הגאווה בארץ הם לא דבר מובן מאליו. עד לפני כמה שנים היה צריך הרבה אומץ כדי לצעוד ברחובות למען זכויות הלהט"ב. מאיפה הכול התחיל - ואיך הגענו עד הלום?
עוד יום עם מיכל רשף
22 ביוני 2021
08:35

מצעד הגאווה בתל אביב ובערים אחרות נתפס כיום דבר טבעי ומשמח. לרגל חודש הגאווה, מיכל רשף חוזרת עם איתי שיקמן לתקופות שבהן היה צריך הרבה אומץ בשביל לצעוד ברחובות למען זכויות הלהט"ב, כשיחסים חד מיניים היו עדיין עבירה על החוק, וגם שנים לאחר מכן. האם בכך הסתיים תפקידו של המצעד?

האזינו לפרק בהסכת "עוד יום"

אחרי שנה של הפסקה בגלל הקורונה, השבוע שוב יצעד מצעד הגאווה בתל אביב, אותו אירוע ענק שמשתתפים בו עשרות אלפים בכל שנה. כנראה שקיומו גם יוביל לדיון פוליטי מחודש על זכויות לחברי הקהילה, אבל מצעד הגאווה בתל אביב לא תמיד היה מובן מאליו ובטוח לא תמיד נראה ככה. 

מיכל ואיתי הביאו את ההיסטוריה של הקהילה הלהט"בית בישראל ואת ייחסיה המורכבים עם הרשויות, משנות השבעים ועד היום, דרך סיפוריהם של אלה שהיו שם כבר מההתחלה. הם הביאו את סיפורו של יונתן דנילוביץ', שיצא מהארון מול משפחתו כבר בשנות ה-70 והפך לפעיל בזירה החברתית הלהט"בית. ב-1979 ניסה דנילוביץ' לארגן כנס בינלאומי של נציגי קהילות גאות יהודיות מכל העולם, כאן בישראל, ונתקל בהתנגדות מהרשויות. במחאה החליט לצאת למאבק, שהפך להיות גלגול מוקדם של מצעד הגאווה בישראל. 

אחרי פריצת הדרך, הגיעה בצורת של כמה שנים. אבל לקראת סוף שנות ה-80 דברים מתחילים לזוז, ודווקא בכנסת. ב-1988 מצליחה חברת כנסת אחת, שולמית אלוני, לתקן את חוק העונשין ולבטל את הסעיף האוסר על משב זכר. משם היה אפשר להתחיל סוף סוף לדבר על זכויות. אירוע נוסף שהיווה נקודת מפנה במאבק קרה בגינת שינקין בתל אביב בשנת 1993. קבוצה של כמה עשרות התכנסה והציבה בגינה ארון עץ, שבא להגיד באופן סמלי: "אנחנו יוצאים מהארון". באותו אירוע אף היה חייל צה"ל במדים, שלאחר שתמונתו התפרסמה, נשפט והורשע בבית דין צבאי. 

לאחר מכן מגיעה פריצת דרך נוספת. דנילוביץ', שב-1979 ארגן את אירוע הגאווה הראשון, לא סיים להיאבק על זכויותיו והפעם מגיע עד בג"ץ. דנילוביץ' שהיה אז דייל באל-על, לא היה מוכן להשלים עם העובדה שבן זוגו לא נהנה מההטבות שמהן נהנות בנות הזוג של הדיילים האחרים. ב-1994 פוסק בג"ץ לטובתו ולטובת בן זוגו. 

בשנת 1998 זה סוף סוף קורה. מצעד הגאווה הרשמי הראשון בתולדות המדינה. הוא החל בכיכר רבין. בשלב זה העירייה עוזרת בארגון האירוע, קצת במימון אבל לא לוקחת לעיו בעלות כמו היום. המצעד מתקיים בכל שנה עד 2005. האגודה למען הלהט"ב מתבססת על תרומות כדי לקיימו, וב-2006, בשל קשיים כלכליים המצעד לא התקיים מסיבות כלכליות. 

אבל גם מהביטול הזה יצאה הקהילה מחוזקת, כאשר שנה לאחר מכן נכנס למועצת העיר נציג גאה ופעיל של הקהילה בשם איתי פנקס ארד. המרכז הגאה בעיר מוקם והעירייה מחליטה לקחת בעלות על האירוע ולממן אותו, באופן מלא. משם הוא כבר הלך והתבסס לאירוע ההמוני והצבעוני שאנחנו מכירים עד היום. ב-2019 התקיים המצעד הגדול ביותר שהיה עד כה, עם רבע מיליון איש ועשרות אלפי תיירים.