מחאות ברמאללה, מות הפעיל הפוליטי ניזאר בנאת 24.06.

השנאה כלפי הרשות הפלסטינית בשטחים היא גם שנאת ישראל

הקולות שעולים בהפגנות הימים האחרונים נגד הרשות מסגירים טפח קטן בלבד מהשנאה שחלק גדול בציבור הפלסטיני חש כלפי ישראל ומה שכרוך בשיתוף הפעולה עמה. עם זאת, גם המפגינים יודעים שהחלופה עלולה להיות גרועה יותר - חמאס או זרם אסלאמיסטי שמרני המקורב לו
גל ברגר
27 ביוני 2021
14:47
עודכן ב 08:15

האמת שהתלבטתי אם לכתוב את השורות האלה. הדבר העיקרי שממנו חששתי הוא שמישהו בצד הפלסטיני יעשה קישור לא נכון וינצל את הטענה – שהשנאה כלפי הרשות ברחבי השטחים היא גם שנאת ישראל – כקרדום לחפור בו כדי להדהד אג'נדות פרטיות. לא זו כוונת המשורר.

ויחד עם זה, אי אפשר להתעלם מכך שהשנאה הזו כלפי הרשות הפלסטינית מגלמת בתוכה רכיב שנאה עמוק גם כלפי ישראל והישראלים בכלל. למעשה, חלק מהשנאה כלפי הרשות נובע גם מקשריה עם ישראל, ובפרט התיאום הביטחוני בין שני הצדדים.

השנאה כלפי הרשות הפלסטינית רוחשת בשטחים כבר הרבה מאוד שנים. מדי פעם היא מתפרצת ומקבלת קול פומבי בכיכרות, מעבר לביטוייה ברשתות החברתיות בשאר ימות השנה. לא כולם בשטחים מתעבים את הרשות, זה נכון, אבל במרוצת השנים היא קנתה לה יריבים ושונאים רבים בגדה (וגם בעזה ובמזרח ירושלים).

חלק לא מבוטל בציבור הפלסטיני מטיח ברשות הפלסטינית ובבכיריה שלל האשמות: מכישלון להביא הישגים ובראשם עצמאות, מדינה וחירות אישית, או ויתור על עקרונות מדיניים וחידלון או רפיסות מול היריב הישראלי/הציוני/היהודי. ההאשמות נמשכות סביב נושאי שחיתות, נפוטיזם, סתימת פיות ודיכוי דרקוני של חירויות אישיות ובראשן חופש הביטוי ומגיעות עד לשיתוף פעולה עם ישראל לסיכול פיגועים וקבלת מטריית הגנה מישראל לסיכול איומי פנים מצד יריביה הפוליטיים של הרשות בגדה (חמאס ואחרים).

בהפגנות של הימים האחרונים, בעקבות מות פעיל האופוזיציה הפלסטיני ניזאר בנאת במהלך מעצר של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, המחאה העיקרית של המפגינים היא אומנם נגד סתימת הפיות והיעדר הסובלנות כלפי ביקורת מצד הרשות, אך לא רק.

בהפגנות האלה, כמו בהפגנות מחאה דומות נגד הרשות הפלסטינית בגדה בעבר, לצד הקריאות נגד "עריצות המשטר", האלימות ושלילת החירויות, נשמעות גם קריאות נגד היחסים בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל. החיצים מופנים בעיקר נגד התיאום הביטחוני שרבים ברחוב הפלסטיני סולדים ממנו, בזים לו ובה בעת חוששים ממנו. תיאום ביטחוני שהרשות הפלסטינית שימרה ומשמרת בקפידה מאז נכנס אבו מאזן ללשכת הנשיאות במוקטעה ברמאללה בינואר 2005.

הקולות שעולים בהפגנות מסגירים טפח קטן בלבד מהשנאה שחלק גדול מהציבור הפלסטיני מחזיק כלפי ישראל וכל מה שכרוך בשיתוף פעולה עמה. שנאה, שעיתונאים ישראלים המסתובבים בשטחים בעשור האחרון, חשים היטב

גם הקריקטורות המתפרסמות ברשתות החברתיות מציגות את ישראל והרשות כשני צדדים של אותו המטבע בדיכוי האזרח הפלסטיני, במעין חילופי משמרות ותפקידים. למפיצי התזה הזו זה לא משנה כל כך שאין באמת חפיפה בין ישראל לרשות הפלסטינית והן יריבות בסוגיות רבות. כן, יש מפגש של אינטרסים בצמתים מסוימים בין ישראל לרשות, בדיוק כשם שהיו לא מעט מפגשי אינטרסים בין ממשלת ישראל לבין יריב אחר שלה, חמאס, בשנים האחרונות.

ניזאר בנאת, שמת במהלך מעצרו בידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, היה קול המחאה הזו עוד בחייו. מחאה נגד הרשות ונגד התיאום הביטחוני והקשרים עם ישראל. לדעת רבים מהמפגינים ביומיים האחרונים ברמאללה ובמקומות אחרים בגדה, היעדר הסובלנות מצד הרשות הוא שהביא לשימוש בכוח מופרז במעצרו בלילה שבין רביעי לחמישי בחברון ובסופו של דבר למותו. במותו, הוא הפך לפנים של המחאה.

הקולות שעולים בהפגנות האלה מסגירים טפח קטן בלבד מהשנאה שחלק גדול מהציבור הפלסטיני מחזיק כלפי ישראל וכל מה שכרוך בשיתוף פעולה עמה. שנאה, שעיתונאים ישראלים המסתובבים בשטחים בעשור האחרון, חשים היטב. כמי שמסקר בשטחים מאז סוף 2003 אני יכול להעיד שזה לא היה ככה בשנים הראשונות, לפחות לא עד 2010 או 2011. בעשור האחרון השנאה היוקדת הזו כלפי כל מה שמסמל את ישראל והישראלים, כולל עיתונאים ישראלים, נמצאת בעלייה מתמדת. אפשר למנות את סיבותיה, אך נעשה זאת בהזדמנות אחרת.

אתמול בערב שוחחתי עם מכר פלסטיני שנכח בהפגנת המחאה נגד הרשות הפלסטינית במרכז רמאללה. "אני רוצה אזרחות ישראלית גל, מוכן לקרוע את תעודת הזהות הפלסטינית", הוא אמר, והוסיף: "ישראל לא מתנהגת ככה, כוחות הביטחון שלכם לא מרביצים לנשים בקרשים ואלות. אם תקום פה מדינה פלסטינית, זו תהיה דיקטטורה כמו בסין".

הוא סבור, כמוני, שהמעצר האלים שהסתיים במותו של ניזאר בנאת, הוא פסול, מגונה ואין לו שום צידוק. הוא סבור, כמוני, שהמחאה נגד הרשות הפלסטינית היא מן המוצדקות במקרה הזה ולו כדי שתשקול אלף פעם לפני שתנהג כך שוב בעתיד. הוא סבור, כמוני, שהפלסטינים זכאים להנות מדמוקרטיה, חופש ביטוי ואופוזיציה לגיטימית. אבל גם הוא יודע, כמוני, שהחלופה לרשות הפלסטינית עלולה להיות גרועה יותר: חמאס או הזרם האסלאמיסטי השמרני המקורב לחמאס. ולא, לא הם שיביאו את הדמוקרטיה וחופש הביטוי שהרחוב הפלסטיני כה משתוקק להם.

עם כל היתרונות והחסרונות יש בזירה הפלסטינית שני כוחות פוליטיים מרכזיים שיכולים בפועל לתפוס את השלטון: זה או פת"ח והרשות הפלסטינית או חמאס. אין דרך שלישית

העשור האחרון הוכיח, שגם במקרים שונים באזור שבהם התפרצה מחאה ספונטנית, אותנטית, נגד השלטון, והובלה בראשיתה בידי פעילי פייסבוק שחשופים למערב ופעילים חברתיים צעירים, אפילו אם נתמכה בידי זרמים דמוקרטיים וליברליים, היא לא תמיד הולידה את המהפך השלטוני שראשוני מוביליה פיללו לו. במקרים שונים הזרם האסלאמי, האחים המוסלמים, זיהה בזמן את ניצני המחאה המתפתחת, השכיל לרכוב על הגל ולקטוף את פירות המהפכה. הרשות הפלסטינית הסתכלה על מה שקורה מסביב בעיניים פקוחות לרווחה ולמדה היטב את הלקח ואין לה שום כוונה לאפשר לזה לקרות אצלה בבית. והאמת? גם לישראל לא.

ניזאר בנאת, באחד הסרטונים הוויראליים שהעלה לרשת נגד הרשות הפלסטינית, טען שהתפיסה של ההנהגה ברמאללה היא שעדיף שהרשות תגנוב את האזרח הפלסטיני מאשר שמישהו אחר יעשה זאת. "הפילוסופיה שלה היא כזו: מה אתה מעדיף? היא אומרת לאזרח, שהשבע יגנוב אותך, או הרעב?!".

נכון להיום, עם כל היתרונות והחסרונות, יש בזירה הפלסטינית שני כוחות פוליטיים מרכזיים שיכולים בפועל לתפוס את השלטון: זה או פת"ח והרשות הפלסטינית או חמאס. אין דרך שלישית. תדע כל אם פלסטינית שהחלופה לרשות היא בסבירות גבוהה חמאס.