למה אין ספורטאים ערבים במשלחות ישראל לאולימפיאדה?

מאז שישראל משתתפת במשחקים האולימפיים, יצגו אותה במשלחות הרשמיות רק שני ספורטאים ערבים. האם זה כי רובם לא מזדהים עם הדגל וההמנון, או שמדובר בכלל בהיעדר השקעה ותשתיות? ואולי גם וגם. מיכל רשף ויואב בורוביץ' שוחחו עם אחד מהשניים שייצגו אותנו בניסיון להבין - האם ומתי זה הולך להשתנות
עוד יום
20 ביולי 2021
07:59

החוויה של ג'ימי טורק כערבי הראשון באולימפיאדה הייתה כמעט חד פעמית. 45 שנים אחרי, ובכל הנבחרות שישראל שלחה לאולימפיאדה היו שני ערבים ישראלים בלבד. 20% מהאוכלוסייה, כמעט 0% ייצוג שם. מיכל רשף ויואב בורוביץ' ניסו להבין למה זה קורה ואם אפשר לתקן.

האזינו להסכת "עוד יום"

הערבי הראשון שייצג את ישראל באולימפיאדה קצת נשכח מהזיכרון. זה היה אדוארד מארון, בן למשפחה נוצרית מלבנון שהתגורר בחיפה. לפני האולימפיאדה, הוא עלה לכותרות כגיבור היום אחרי שהציל תינוק קטן מבית בוער. אבל ב-1960 הוא זכה ל-15 דקות התהילה האמיתיות, כשייצג את ישראל בתחרות הרמת משקולות באולימפיאדת רומא. הוא קבע שיאים ישראלים חדשים לאותה תקופה, אבל סיים במקום ה-19 מתוך 22 מתמודדים. הספורטאי הערבי השני הוא כאמור, ג'ימי טורק, ושם הסיפור שונה לגמרי.

טורק, שגדל על הים ביפו, הוזמן להצטרף לנבחרת ישראל בכדורגל כמה חודשים לפני כן, ויחד איתה נסע לאולימפיאדה. הוא שבר אז את תקרת הזכוכית, והצליח להוציא שבחים מפרשני הכדורגל של אותם ימים. לצעוד מאחורי דגל ישראל, כמייצג של מדינה שאתה לא בהכרח מרגיש שווה בין שווים בה, יכול לייצר משבר זהות לא קטן. אבל לא בשביל ג'ימי. מבחינתו, הוא ייצג את ישראל, אבל גם את החברים שלו מיפו. גאווה כפולה.

למה מאז 1976 לא היה ערבי אחד בנבחרת ישראל לאולימפיאדה?

הגאווה הישראלית של אז נותרה היסטוריה רחוקה. ענפי ספורט אולימפיים לרוב מצריכים יותר השקעה כלכלית והשקעה של תשתיות, מה שלא קיים במרבית הישובים הערביים. אם ילד שגדל בכפר ערבי רוצה לשחות או להיות סייף, או אם הילדה רוצה להיות מתעלמת אומנותית - זה דורש קירבה לאגודות ספורט, למרכזי ספורט ולחוגים. להורים זה עולה לא מעט כסף.

וזה לא רק עניין של כסף. יש פה גם מצב של ביצה ותרנגולת - לילדים ערבים אין מספיק ספורטאים אולימפיים ערבים שיהיו מודלים לחיקוי, ובהיעדרם אין מסורת. אין את המדליסט הערבי בג'ודו או בקפיצה לגובה שילד יוכל להסתכל עליו ולהגיד: "זה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדול". כדי שיהיה מודל לחיקוי, צריך להשקיע כסף. 

למרות האפליה בתקציבים והעובדה שאין מודלים לחיקוי, היו לא מעט ספורטאים ערבים שניסו וגם כמעט עשו את זה. כמעט עמדו בקריטריון ונכנסו לנבחרת הישראלית לאולימפיאדה - והחלום שלהם עדיין שם.

בשביל לייצג את ישראל באולימפיאדה צריך לא רק יכולת ספורטיבית עילאית אלא גם גאווה לאומית בלב. אלא שרק לפני חודשיים, הגאווה הלאומית הזאת הפכה לגאווה לאומנית, והדו קיום שהיה לנו כאן לכאורה, התפוצץ לנו בפרצוף. האם מי שחשו נבגדים על ידי המדינה, מי שיצאו להילחם ביהודים בערים המעורבות וספגו גם מתקפות בעצמם, ירצו עכשיו בכלל לייצג את ישראל בנבחרות?