-
צילום: אי-פי

למי קראתם לוזרים? | עוד יום

תודו שגם אתם הייתם מופתעים מכמות ההישגים באולימפיאדה הנוכחית. האם ההצלחה הישראלית בטוקיו מבשרת על עידן ישראלי חדש, או דווקא על החזרת עטרה ליושנה? עקיבא נוביק בדק אחת ולתמיד את המיתוס הזה, שלפיו אנחנו עם של לוזרים
עוד יום
10 באוגוסט 2021
07:46

תודו שגם אתם הייתם מופתעים מכמות ההישגים באולימפיאדה הנוכחית: פיטר, גילי, שגיא, תמנע, ארטיום! לינוי! האם ההצלחה הישראלית בטוקיו מבשרת על עידן ישראלי חדש, או דווקא על החזרת עטרה ליושנה? עקיבא נוביק בדק אחת ולתמיד את המיתוס הזה, שלפיו אנחנו עם של לוזרים.

עם של לוזרים? האזינו לעוד יום עם עקיבא נוביק 

פרופסור משה צימרמן הוא היסטוריון שאחד מתחומי המחקר שלו הוא יהודים וספורט. וכבר שנים שיש לו הרבה מה לומר בדיוק על המיתוס הזה. "יוצרים אותו שני כוחות", הוא מסביר. "אחד – אנטישמים שלא שייכים לעם היהודי, ושני – לצערנו, אלו בעלי ברית ציונים, שקיבלו את הדימויים שהעולם האנטישמי בנה עבורם". הוא קובע בביטחון: "מהרגע שיש ספורט, היהודים נמצאים בו ולא סתם, הם מצליחים בו". 

יהודים היו מעורבים בהתפתחות של אייאקס אמסטרדם, באיירן מינכן, וקבוצות בפרמייר ליג. יש ספר על תרומת היהודים לכדורגל האנגלי של אנתוני קלבאן, הוא נקרא "האם הרבי שלך יודע שאתה כאן?" ויש בו מאות עמודים. אבל כל זה קרה ב-200 השנים האחרונות. שאז בעצם "נולד הספורט".

"ההעדויות הראשונות להתנגדות לספורט מגיעות מהממסד הרבני. היו כל מיני שאלות לגבי השתתפויות בתחרויות הלניסטיות של היאבקות"

ואם רק יודעים איך להסתכל ואיך לקרוא, המקורות שלנו מלאים בסיפורי ספורט וספורטאים. "כל אחד שלמד פעם בבית ספר דתי כמוני, יביא לך את רייש לקיש, שנתן את הקפיצה לרוחק המרשימה ביותר בתקופה של המשנה", מוסיף פרופסור צימרמן. 

למי שלא שמע, רייש לקיש היה ליסטים, מטבריה, שנתן קפיצה אדירה לתוך מי הירדן בסביבות 230 לספירה. ויש גם קודם. למשל יעקב אבינו מתאבק נגד המלאך, או קרב דוד וגוליית (עם הטראש טוק שלפניו), וגיבורי בית דוד שהיו אחלה קבוצת ריצה, או שמשון הגיבור. 

אז אם אנחנו כל כך ספורטיבים, איך זה שאנחנו כל כך לא? מאיפה הדימוי העצמי הזה שלנו. זה כנראה בא גם מבפנים. כי כשעוברים על ההיסטוריה שלנו הייתה בה גם התנגשות ענקית, רעיונית, בין יהדות וספורט. רם גלבוע, פרשן של ספורט זירה ועיתונאי, מסביר: "את ההעדויות הראשונות להתנגדות אפשר לראות מהממסד הרבני. היו כל מיני שאלות ותשובות לגבי אם מותר להשתתף בתחרויות הלניסטיות של היאבקות. ומהרגע הראשון יש התנגדות רבנית יחד עם משיכה גדולה של צעירים מסוימים (יוונים) שהביאו את התרבות הזו". 

תור הזהב היהודי בספורט נמשך כמעט 150 שנה. אפשר לומר שבין מלחמות העולם, יהודים באירופה היו מעצמה של ספורט. בכל מקום שנתנו לנו, השתלבנו יופי. יש כמה סיבות לדעיכה של התופעה הזאת, אבל יש אחת מרכזית – מלחמת עולם השנייה. 

כשהגיעו הציונים לארץ ישראל, הם לקחו את הדימוי של היהודים השרירנים מול היהודים הגלותיים באירופה. המציאות הוכיחה שזה קצת הפוך. "מספר המדליות שזוכים בהם יהודים הוא פי כמה וכמה ממספר המדליות שאנחנו זוכים פה בארץ", פרופ' צימרמן מוסיף. "בגלל שבסדרי העדיפויות של התנועה הציונית, ודאי בסדרי העדיפויות של ישראל, ספורט זה דבר זניח, אתה משקיע בדברים אחרים לגמרי". 

ואולי זה טוב. אולי מדינה של בתי ניחומים ומדליה פה מדליה שם, מעידה עלינו שאנחנו כבר פחות נלחמים על מקומנו בזירות אגרוף וסיף, אלא כמדינה יציבה וחזקה. אנחנו כבר לא הצוענים של העולם שצריכים כל הזמן להוכיח את עצמם. אנחנו אולי רוצים להצליח, אבל כבר לא חייבים להצליח. יש לנו את הפריבילגיה לשבת על הספה עם ג'אנק פוד ולקלל ספורטאים שרצים על המסך. מי אמר שזה רע?