תור לחיסונים בבייג'ינג, ארכיון
צילום: אי-פי

מבודדות: החורים במדיניות "אפס הדבקה"

בסין, אוסטרליה ובניו זילנד אמנם מצליחים להשאיר את נתוני ההדבקה נמוכים, אבל עוד ועוד נתונים וסיפורים מצביעים על המחיר שהמדיניות הנוקשה נגד קורונה גובה מהתושבים
יואב זהבי לונדון
11 באוגוסט 2021
02:48
עודכן ב 08:35

סין, אוסטרליה וניו זילנד נוקטות מדיניות של "אפס הדבקה" - סוגרות את הגבולות ומבודדות משאר המדינה את מוקדי הדבקה. יש כאלה שתהו, פה בישראל, אם זה המודל הנכון גם לנו. אבל כעת המדיניות הזאת – שנחלה הצלחות, עומדת בסימן שאלה.

שנה וחצי אחרי שהתגלו מקרי הקורונה הראשונים, באזורים מסוימים בסין ובאוסטרליה מרגישים כאילו חזרו למקום שבו הכול התחיל. בשבועות האחרונים הוטלו סגרים נוקשים בכמה ערים בסין ובערים הגדולות באוסטרליה. זה קרה אחרי ששיעור התחלואה עלה בעקבות התפשטות זן דלתא, אך עדיין מדובר בעשרות עד מאות מקרים בכל יום – נמוך בהרבה ממה שאנחנו רואים בישראל ובמדינות אחרות.

עד עכשיו נראה היה שהמדיניות הזאת, שבמסגרתה נסגרו המדינות כמעט הרמטית, הצליחה. סין, אוסטרליה וניו זילנד מעולם לא דיווחו על התפרצויות בסדרי גודל שראינו במקומות אחרים, מספר המתים הכולל נמוך ביחס לאוכלוסייה והחיים חזרו לשגרה כמעט מלאה – כולל אירועים המוניים.

אבל לגישה הזאת יש מחיר: מחיר נפשי שאותו משלמים אלה שנאלצים להסתגר בבית, אזרחים שלא יכולים לעזוב או לחזור למדינה שלהם, ומחיר כלכלי – בוודאי כשמדובר במדינות שנשענות על תיירות כמו ניו זילנד.

חלק מהמדינות האלה, בין השאר עקב תחושת הניצחון על הנגיף, מציגות מבצע חיסונים איטי ושיעור המחוסנים באוסטרליה וניו זילנד נמוך מאוד, מה שמעלה את פוטנציאל התחלואה ואת הסיכוי להתפרצויות נוספות.

אז כדאי להסתכל על מה שקורה ויקרה בתקופה הקרובה במזרח כי נראה שגם בעזרת מדיניות נוקשה במיוחד, ספק גדול אם יש אפשרות להימלט כליל מהנגיף, אלא אם אותן מדינות מתכוונות לבודד את עצמן מהעולם לתקופה לא ידועה, שעשויה להימשך שנים רבות.