בנט וביידן
צילום: אי-פי

מה בנט יאמר לביידן? אנחנו ננווט, אנחנו נוביל

רה"מ נפתלי בנט הביע שאיפות גדולות בריאיון לניו יורק טיימס והציג את ישראל כמעצמה אזורית. אם זה מה שבנט מתכוון לומר לנשיא ביידן, ישראל מנסה כאן תרגיל בהתכתבות מסוג חדש עם הנסיגה האמריקנית מעסקי העולם
שמואל רוזנר, המדד
25 באוגוסט 2021
11:11

כדי להבין את מה שנפתלי בנט רומז בראיון שהעניק הבוקר לעיתון ניו יורק טיימס, כדאי לקרוא את מאמרו של אליוט אברמס, לפני שבוע, באתר ״המועצה ליחסי חוץ״, שבה אברמס משמש כעמית בכיר. אברמס היה סגן ראש המועצה לביטחון לאומי בימי הנשיא ג׳ורג׳ בוש. הוא היה שליח מיוחד של הנשיא דונלד טראמפ לאיראן ולוונצואלה. הוא מכיר את השחקנים במזרח התיכון טוב יותר מרוב, אם לא כל, פקיד אמריקני אחר, בהווה ובעבר. וכך כתב:

״מה שקורה באפגניסטאן יעמיק את הרושם בקרב ממשלות ערב שאינן יכולות לסמוך על ארצות הברית שתגן על ביטחונן כפי שהייתה עושה בעבר. אותן מדינות הגיעו בהדרגה למסקנה שיש להן שכן אחד, שלא כמו איראן או טורקיה, אינו מהווה איום עליהן, ומגלה נכונות נחרצת להשתמש בכוח צבאי נגד אויביה. זאת ישראל״.

והנה בנט, הבוקר בניו יורק טיימס, לא מפרט, אך שולח למעשה את אותו מסר בדיוק: “ישראל כאן. אנחנו העוגן המדויק של יציבות, של נכונות לעשות את העבודה כדי לשמור על אזור זה בטוח יותר”.

זה לא עניין קטן. זה לא עניין שולי, שישראל מציגה את עצמה, ומתפרשת בעיני אחרים, כמי שמיועדת לתפוס את מקומה של המעצמה העולמית, ארצות הברית, כמדינת הציר של המזרח התיכון – משקל נגד לכוחות החתרניים של איראן ושל טורקיה. למעשה, אם זה מה שבנט מתכוון לומר לנשיא ביידן, ישראל מנסה כאן תרגיל בהתכתבות מסוג חדש עם הנסיגה האמריקנית מעסקי העולם. במקום לצעוק געוואלד, ולהסביר עד כמה נסיגה של ארצות הברית פוגעת בישראל, ושוחקת את כוח ההרתעה שלה, ישראל אומרת סעו לשלום. המפתחות בפנים. אנחנו נשאר כאן כדי לשמור על מה שצריך.

זה נוח לביידן, שהנסיגה החפוזה והלא מאורגנת מאפגניסטאן פגעה קשה בתדמיתו. זה נוח לבוחרים של ביידן, שעל אף הפגיעה בתדמית עודם רוצים להחזיר את החיילים הביתה. זה לא רע לישראל, המבינה שממילא אין בכוחה לבלום את ההתרחקות האמריקנית, ועל כן לא נותרה לה ברירה אלא לחלץ מההתרחקות הזאת את מה שאפשר.

אבל מהמהלך הזה, מהמעין-החלטה של ישראל לשמש כמעצמה אזורית הבאה למלא את החלל שמותירה אחריה ארצות הברית נגזרות מסקנות חשובות. האחת – ישראל צריכה להיות מאוד חזקה. מאוד מאוד חזקה. ולא שפעם יכלה להיות חלשה, אבל אין דומה חזקה כדי להגן על עצמה לחזקה מספיק בכדי להיות העוגן של ברית מזרח תיכונית רחבה.

השנייה – ישראל תמשיך לבקש סיוע אמריקני באמצעים ובממון. אם האמריקנים רוצים שישראל תחזיק את הזירה שהם נוטשים, ולא, נאמר, סין או רוסיה, הם צריכים לסייע לה בבניין הכוח הנדרש לזה. לזה מן הסתם כיוון בכיר ממשל אחר לשעבר, דניס רוס (הוא שירת אצל קלינטון ואובמה), כשקרא לארצו לספק לישראל את ״הפצצה הגדולה״ חודרת הבונקרים.

השלישית – ישראל צריכה להפנים שאכן נותרה ללא ביטוח אמריקני במערכה מול איראן. היא והידידות החדשות והישנות מקרב המדינות הערביות. מצרים, סעודיה, מרוקו, האמירויות, אלה העמיתים שלנו במלחמה נגד איראן. הם, ולא ארצות הברית. זה קצת מפחיד, אבל יש בידיעה הזאת גם משהו שהגיע זמנו. למול הנסיגה מאפגניסטאן מתחדשת ההכרה שבסוף אין על מי לסמוך אלא על עצמנו.

הרביעית – ישראל תרמוז לאמריקנים שמי שמתרחק ממילוי תפקיד מכריע בעיצוב ביטחון המזרח התיכון, לא נמצא בעמדה לבוא לישראל בתביעות בעניינים שמשפיעים על ביטחונה, כמו הנושא הפלסטיני. “הממשלה הזו לא תספח ולא תקים מדינה פלסטינית״, אמר בנט לניו יורק טיימס. ״כולם מקבלים את זה. אני ראש ממשלת כל הישראלים, ומה שאני עושה עכשיו הוא למצוא את האמצע – איך אנחנו יכולים להתמקד במה שאנחנו מסכימים עליו״.

אנחנו – משמע הישראלים. האמריקנים בוחרים להתרחק, לעסוק בענייני הפנים שלהם, במאבק עם סין, וישראל תכבד את זה. אבל אם התרחקות, זה לא רק איראן (היכן שפחות נוח לישראל שיתרחקו), זה גם הפלסטינים (היכן שנוח לישראל שיתרחקו).