שנה טובה תשפ"ב
צילום: יוסי אלוני, פלאש 90

הבטחות לשנה החדשה: במה המדינה חייבת לטפל בתשפ"ב (חוץ מקורונה)

הבירוקרטיה השוחקת, הפקקים הבלתי נגמרים, תופעת הפגיעות המיניות בקרב ילדים ובני נוער, נבחרי ציבור שלא יודעים לתווך מידע לציבור, מצוקת מחלקות בריאות הנפש והמאבק במפעלים המזהמים במפרץ חיפה. מלבד הברכות והאיחולים, גם הסוגיות הבוערות שאנו ניצבים בפניהן "מלאות כרימון" | כתבי כאן חדשות עם ההבטחות שהיינו רוצים לשמוע מהמדינה לקראת השנה החדשה
כתבי כאן חדשות
07 בספטמבר 2021
08:49

שנה עם פחות בירוקרטיה | תמר אלמוג

"גברת, את אולי מבינה לאיפה אני צריך ללכת?", הוא שואל אותי בדמעות, וביד רועדת מראה לי מסמך שברור כי הוא אינו יכול להבין את שפתו. "מה לעשות, גברת? מה כתוב פה? מה רוצים?", פונה-זועק האיש בתור. "אני לא מבין". וגם אני, שעברית שפת אמי, שישראל ארץ הולדתי, לא הצלחתי להבין. 

כי בירוקרטיה היא שפה שקשה להבין, ואף קשה יותר לדבר. ועל אף שזאת עובדה ידועה, שפת הבירוקרטיה, הטופסיאדה, ה"תלך-תביא", הפכה לשפה המדוברת של מוסדות המדינה וגופי הממשלה. והדבר הזה חייב להיפסק.  

המנקה בעבודה, שקיבלה הודעה ממשרד ממשלתי ובכתה שעה כי לא הבינה שאומרים שיש עיכוב בקבלת המסמכים, ולא שבקשתה סורבה; שורדת השואה, שלא מצליחה להבין מאיפה היא תיקח את המשקפיים שמגיעים לה ולמה למען השם אומרים לה שתיעזר ב"אפליקציה" (תכלס, באמת נשמע כמו שם של מחלה); והאיש הצעיר בתור למרפאה, שמבזבז שעות בחיפוש אחרי הגורם שיביא את הטופס הנכון כדי שיוכל סוף סוף להתקבל. 

כל אלו דוגמאות מהחיים, ויש עוד הרבה. והמשותף? הן ברות שינוי. חוק ההסדרים עבר בקריאה ראשונה, אבל גם הוא לא עושה סדר במה שהפך למכת מדינה, לנוהג. בסתירה מוחלטת לרצון הטוב והלב הרחב של רוב נותני השירותים – מתחום הרפואה, דרך החינוך ועד הרשויות - ניצבת הבירוקרטיה העיקשת והרעה. זאת שדורשת המתנה של שעה למוקד זימון תורים, כדי שבסוף יאמרו שהם לא הכתובת; זאת שדורשת איסוף מסמכים משלושה גופים שונים במקום שיהיו מתואמים ביניהם; זאת ששולחת הודעות טקסט בעברית לאנשים שאינם דוברים את השפה, פקס לצעירים (כן, זה עדיין קיים) וקישור לאפליקציה לקשישים.  

בירוקרטיה נחשבת מחלה של פעם, כזאת שתוקפת רק בגילים מבוגרים מאוד, שמסרבים להתחסן באמצעות אמצעים טכנולוגיים. אין טעות גדולה מזאת. מגפת הבירוקרטיה היא בכל מקום. כולנו יודעות ויודעים שצריך לקחת חצי יום חופש לפחות ל"סידורים" במשרדים ממשלתיים, ברור לנו שנמתין המון זמן לתור שאמור להיות דחוף, וחמור מכל – כולנו מקבלים מהמערכת את התחושה כאילו אנחנו רוצים לדפוק אותה, ובאחריותנו להמציא מלא טפסים שיוכיחו שלא, בזמן שהשיטה של המצאת הטפסים היא שדופקת אותנו. 

שינוי שפה אינו פשוט, זה ברור. אבל הוא מחויב המציאות. אפשר להתחיל בהחלטה מלמעלה על שיפור התיאום וזרימת המידע בין גופי המדינה והרשויות. נתחיל בזה שהם ימציאו מסמכים אלו לאלו, ולא האזרחים יטורטרו ביניהם. משם להמשיך בצמצום הטפסים הנדרשים לכל פעולה. ואם כבר צריך טפסים, אז תכנון כאלה שיהיו פשוטים ויונגשו בכל השפות ובכל האמצעים. 

לא לשכוח שיפור שעות וימי הפעילות, שדרוג מערכי השירות, וגם – ממשלת ישראל לא אתבע תמלוגים אם תגנבו לי את הרעיון - הצבת נציגות ונציגים בתורים ובפתח כל מוקד מתן שירות משמעותי. דמיינו שאל אותו אדם שפנה אליי, ייגש נציג דובר שפתו (או מצויד בגוגל טרנסלייט בתור התחלה) ויאמר לו: "אתה הולך לעמדה 4, ואני מלווה אותך משם לחדר". 

נשמע יקר? עכשיו תחשבו כמה חיסכון יש במהלכים כאלה. ייעול משאבים שלא תורמים לאזרחים, הפניית כוח אדם למקום שבו יוכלו לתרום יותר, וכן - גם חיסכון בימי עבודה ומחלה שאזרחי ואזרחיות המדינה מבזבזים על בירוקרטיה. ולא פחות חשוב: חיסכון בעצבים של כולנו, כולל של מעניקי השירותים שחוטפים על הראש שלא באשמתם. הרי מערכת הרופאה לא אשמה בתור הבלתי הגיוני והבלתי אפשרי, והפקיד לא אחראי לכך שאי אפשר להבין את הטפסים. 

תשפ"ב - ת היה ש נה עם פ חות ב ירוקרטיה. אמן. 

מגפת הפגיעות המיניות בדור הצעיר חייבת להיעצר | ורד פלמן

הילדים של כולנו מתחילים עוד שנת לימודים, או לפחות מנסים להתחיל עוד שנה בצל הקורונה. הממשלה ניסתה להיערך לכך, יש שיגידו בצורה טובה יותר, יש שיגידו פחות. אבל על מגפה אחרת כלל לא התנהלו ישיבות ממשלה - מגפת הפגיעות המיניות בילדים. בבתי הספר ומוסדות החינוך עדיין לא ערוכים לאתר ולזהות פגיעות מיניות או חשד לכך.

על פי סקר רחב שערך מיזם "טראינה" עבור משרד החינוך בשנת 2013 בקרב כ-12 אלף תלמידים בני 16-12, נמצא כי כמעט כל אחד מ-5 נערים ונערות דיווחו כי נפגעו מינית בטרם הגיעו לגיל 16. כמחצית מהם נפגעו יותר מפעם אחת. 1 מכל 7 ילדים או ילדות נפגעו בתוך המשפחה.

הילדים שלנו מבלים בבתי הספר ובמסגרות חינוכיות שעות רבות כמעט כל יום, וביתר הזמן, או תוך כדי, גולשים ברשת. הם יוצרים קשרים עם מורים, מחנכים וגורמים נוספים, אך אלו לא מחויבים בהכשרות לאיתור ומניעת פגיעה מינית.

נראה שגם בתוך בית הספר הילדים לא מוגנים לגמרי, וגם שם הם חווים פגיעות. כך עולה מנתונים שפורסמו בדוח מבקר המדינה בשנה שעברה. בסקר שערכה הרשות הארצית למדידה ולהערכה בחינוך, עלה כי 13% מכ-24 אלף התלמידים שהשתתפו בסקר ציינו כי נפגעו מפעולה המוגדרת עבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית - אמירות בעלות אופי מיני, מגע מיני שלא מרצון או הסכמה ועוד. באשר לפגיעה מצד איש צוות: כ-4% מהתלמידים דיווחו כי הוטרדו מינית מילולית בחודש שקדם לסקר ו-2% מסרו כי איש צוות נגע או ניסה לגעת בהם במקומות פרטיים.

בעת משבר הקורונה הדבר הפך לקשה אף יותר. הימים הרבים שבהם למדו ילדים מהבית, הגבירו את תחושת הבדידות, ובעבור חלק מהם הבית הפך מקום לא בטוח. היכולת של המורים לדעת מה עובר על התלמידים קטנה עוד יותר, ואלא אם התעניינו מאוד - לא יכלו לדעת מה עובר על הילד בבית.

במשרד החינוך ציינו בדיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת בתחילת אוגוסט כי כ-3,900 בתי ספר עברו בשנה שעברה הכשרה בנושא התעללות ופגיעה מינית. אחוז גבוה מכלל בתי הספר. עוד צוין כי בשנה זאת הייתה עלייה בדיווחים על התעללות או פגיעה מינית. הגורם המרכז את נושא איתור ומניעת הטרדות מיניות בבתי הספר הוא היועצות החינוכיות. אלא שמבקר המדינה מצא כי רובן של היועצות הכירו חלקית את החוק למניעת הטרדה מינית ועברו הכשרה רק בהיקף של 3 שעות בנושא.

ובאשר לחינוך למניעת אלימות מינית - משרד החינוך מנהיג בכל שנה את שבוע מערכת החינוך למניעת פגיעות מיניות ומעמיד לרשות צוות הייעוץ החינוכי מערכי שיעור לצורך כך. מלבד זאת, בתי הספר לא מחוייבים בשיעורים למוגנות או מיניות בריאה. היחידה לשוויון בין המינים במשרד החינוך מאפשרת לבתי הספר לקבל הרצאות ופעילויות בכל נושא השוויון המגדרי, אך אין למוסדות חובה להשתתף בתוכניות השונות, ומיעוט קטן מאוד מהם עושים זאת.

ומה קורה כשכבר מתגלה מורה שחשוד בפגיעה מינית בתלמיד או קטין שאינו תלמידו? בדיון של ועדת החינוך בכנסת נחשף כי משרד החינוך לא יכול לפטר מורה שהוגשה נגדו תלונה על הטרדה מינית למשרד החינוך, או אם הוגשה תלונה במשטרה והתיק נסגר.

רק במחצית הראשונה של השנה הוגשו 19 תלונות נגד מורים, והנושא עלה לכותרות בשורה של מקרים. בין המקרים הזכורים מהעת האחרונה - המורה מתל אביב יותם אוקון, שנאשם בעבירות מין בתלמידותיו; או דימה מנשין, מורה למוזיקה מכפר ורדים שנעצר בגין חשד לעבירות דומות; המורה ליאור בן שלוש מהוד השרון, ש-6 מתלוננות נגדו מחכות כבר שנה להחלטת הפרקליטות בעניין הגשת כתב האישום.

גם אם תהיה זו שנה רצופת ימי לימוד, בשונה מקודמתה, לא בטוח שהיא תביא בשורה בנושא הטיפול בפגיעות המיניות בתוך מערכת החינוך. המגפה השקטה הזאת לא ממלאת את חדרי האשפוז בבתי החולים, כך שהגורמים המוסמכים לא מאתרים את הנפגעים, והילדים במקרים רבים נשארים בתוך הפגיעה או הטראומה המינית - מבלי שאף מבוגר מושיט להם יד.

שנה שבה נבחרי הציבור אשכרה ילמדו איך לתקשר עם הציבור | עמיחי שטיין

זה כבר טקס קבוע. בארצות הברית כמעט מדי ערב עומדים מעל פודיום, בזה אחר זה - דובר הבית הלבן, דובר הפנטגון ודובר מחלקת המדינה. השלושה נותנים הצהרה קצרה, מעדכנים על לו"ז הנשיא או השרים, ואז במשך דקות ארוכות משיבים לשאלות עיתונאים מול המצלמות. זה עוד בלי שדיברנו כמובן, על אותם תדרוכים שבהם השר עצמו, או בכיר אחר במשרד, עומד מול העיתונאים - ועונה. בישראל שלנו, צריך להתחנן כדי לזכות לאירוע כזה. וגם אם זוכים, לא בטוח שנזכה לשאול שאלות.

אחרי שנה וחצי של חיים בצל הקורונה, המושג "בכיר במשרד הבריאות" או "בכיר בקבינט" למעשה ניהלו את חיינו. במשך ימים ארוכים, אנחנו האזרחים היינו מוצאים את עצמנו בלי גורם רשמי שמדבר אל מול המצלמות – אלא מסתפקים בכל מיני תדרוכים שמועברים אל העיתונאים. גם דיוני קבינט הקורונה, והממשלה שעסקה בנושאים הללו, היו גלויים לציבור רק בגלל ההדלפות מהם, רק כך יכולנו לשמוע האם יש דיעה אחרת שמוצגת לשרים, האם יש מי שסותר את הרעיונות הרשמיים.

אז אולי אחרי התקופה המטורפת שעברנו (ועדיין עוברים) של מגיפת הקורונה, בה גילינו למעשה שאף דיון אינו באמת חשאי (למעט דיונים ביטחוניים סודיים ביותר), אין שום סיבה לסגור לעשורים רבים את הפרוטוקולים מאחורי הדיונים שהכריעו את חיינו בשנה וחצי האחרונות. לכו תדעו, אולי זה יועיל למגיפה הבאה. ומי ייתן ונזכה ליותר און רקורד, וגורמים שידברו עם האזרחים פנים אל פנים - ולא בשם "גורם, פקיד, או סתם מישהו שמעורב במה שקורה".

על נפש עייפה - שנת בריאות הנפש | דקלה אהרן-שפרן

משבר הקורונה הגיע כמו נחשול ושטף כמעט כל תחום אפשרי בחיים שלנו. הימים בצל הנגיף השפיעו עלינו בריאותית, חברתית, כלכלית, תרבותית – וגם נפשית. מחקרים שונים מצביעים על שיעורים הולכים וגוברים של דיכאון וחרדה בימי המגפה, על ילדים ובני נוער שסובלים ממצוקות קשות בהשפעת ימי הסגר והזום, ועל הפרעות אכילה ואשפוזים פסיכיאטריים שנמצאים במגמת עלייה. כל אלה הגיעו על רקע שנים של הזנחה של מוסדות בריאות הנפש ושל מערך מיובש שנאבק על משאבים ותקציבים. התורים לטיפול הולכים ומתארכים ובמקומות רבים בארץ קשה היום למצוא מטפל גם בשוק הפרטי.

אם נסתכל על השנה המורכבת שעברה על אזרחי ישראל בהיבט הנפשי, בחודש מאי התריע מבקר המדינה מפני מחסור במטפלים בתחום בריאות הנפש בקופות החולים. המבקר ציין בדוח שפורסם כי בכל קופות החולים יש מחסור בכוח אדם בתחום גם בימי שגרה, והדגיש כי על משרד הבריאות וקופות החולים לבחון מחדש את הפריסה הקיימת של המרפאות כדי להתאים אותן לאזור ולאוכלוסייה. באיגוד רופאי הילדים ציינו בנייר עמדה שפורסם בחודש פברואר כי חלה עלייה ניכרת בשכיחות של התקפי זעם, חרדות, דיכאון, ושימוש באלכוהול ובסמים, וגם של אנורקסיה. באיגוד גם דיווחו כי מחלקות בריאות הנפש לילדים קורסות, משך ההמתנה למיטה בבתי החולים הוכפל, וכי אי אפשר להשיג תורים ואין יכולת לתת מענה.

נתונים נוספים שפורסמו בשנה האחרונה הצביעו על עלייה של כ-15% בשיעור הפונים החדשים למרפאות בריאות הנפש של קופות החולים ברחבי הארץ בצל משבר הקורונה, ועל עלייה בניפוק תרופות הרגעה בשל מצוקה נפשית. במכתב ששלח יו"ר איגוד הפסיכיאטריה היוצא, ד"ר צבי פישל, לשר הבריאות דאז, יולי אדלשטיין, נכתב כי מספר הפונים החדשים רב וכי על מערכת הבריאות לתגבר את מערך בריאות הנפש, כולל תוספת של שעות טיפול ומיטות אשפוז, כדי להימנע מלהגיע ל"יום הכיפורים" של מערכת בריאות הנפש.

שר הבריאות ניצן הורוביץ פתח את שנת הלימודים בשבוע שעבר בבית החולים לבריאות הנפש "איתנים". הורוביץ תיאר לאחר מכן בחשבון הטוויטר שלו כי הילדים בבית הספר שפועל ב"איתנים" שאלו אותו: "למה יש עלינו סטיגמה?", והוסיף: "אז כדי לנפץ את הסטיגמות ואת כל הדעות הקדומות, בחרתי לפתוח את השנה איתם כאן. אחרי הקורונה והפינוי שעברו בגלל השריפה הענקית, הם התרגשו מאוד ואני עוד יותר".

צריך לציין גם כי הורוביץ בחר לפתוח את כהונתו בביקור בבית החולים לבריאות הנפש "אברבנאל", וכי הצהיר כמה פעמים שהוא שם לו למטרה לקדם את התחום, בבחינת "להאיר את הפינות החשוכות". על רקע זאת, ניתן להתרשם שעל כיסא שר הבריאות יושב כעת אדם שמודע לחשיבות הנושא. נשאלת השאלה: האם בתוך צונאמי המגפה והמשאבים העצומים שהטיפול בה שואב, ניתן יהיה אכן להזרים תקציבים למערך הצמא של בריאות הנפש ולקדם תוכניות מצוינות שיושבות ומעלות אבק על המדף ורק מחכות שיאשרו אותן – כדי לצאת לדרך?

צעד מהותי בכיוון הזה נעשה במהלך דיוני התקציב, אז סוכם להגדיל את תקציב הבריאות בשני מיליארד שקלים, כאשר כ-400 מיליון שקלים אמורים להגיע למערך בריאות הנפש.  יו"ר איגוד הפסיכיאטריה היוצא, ד"ר צבי פישל, אמר לנו: "הצלחנו לרתום את המערך הפוליטי, החברתי והתקשורתי למאבק למען בריאות הנפש. מדינת ישראל חייבת לנצל חלון הזדמנויות זה כדי לתת העדפה מתקנת לפסיכיאטריה הישראלית אחרי 73 שנים של הזנחה". פישל הוסיף בנמרצות שאפיינה את תקופת כהונתו בתפקיד: "השנה הקרובה תזמן לנו אתגרים רבים עם העלייה בתחלואה הנפשית כחלק מ'המגפה שאחרי המגפה', ולזו אין חיסון. חייבים מייד לתגבר את המוכנות של המערך הפסיכיאטרי כדי לטפל ולמזער נזקים".

השנה האחרונה זימנה מצבים מורכבים לרבים מאיתנו שחוו לחץ, חרדה ודיכאון למול עולם משתנה והרבה מאוד חוסר ודאות. ראש השנה הוא מועד שמזמן לנו חשבון נפש, ואולי אכן הגיעה העת לעשות חשבון נפש של ממש - חשבון אמיתי ומעמיק של קובעי המדיניות שיאירו את המקום החשוב והמהותי של בריאותם הנפשית של אזרחי ישראל. אבל יש לעשות זאת לא בסיסמאות והרמות כוסית של השנה החדשה, אלא בהזרמת תקציבים ומשאבים כדי להביא לשינוי אמיתי בתחום, שהיה במשך שנים ארוכות החצר האחורית של מערכת הבריאות בישראל.

הוועדה לאחיזת עיניים | יפעת גליק

הוועדה לאחיזת עיניים הביטה לעבר קו הרקיע הצפוני המעושן והבטיחה. היא הבטיחה הבטחות לתושבים סובלים. הפעם, אמרו אנשיה, הפעם זה יקרה ותופסק פעילות התעשייה הפטרוכימית המזהמת במפרץ. אבל דבר לא קרה. 

ועדת המנכ"לים לבחינת עתיד מפרץ חיפה הוקמה רגע אחרי ראש השנה הקודם. התחושה הייתה בראשיתית כמעט. טריות רכה ומתפוצצת של מנכ"לים ממשרדי ממשלה שונים שרוצים לעשות שינוי וצועקים את זה מעל בימות, כמו אביב גפן בהופעה בניינטיז. בפעם הראשונה עמדה כאן על השולחן הזדמנות פלאית באמת ללחוץ הכפתור האדום. להוריד את השאלטר מעל מפעלי הזיהום. 

הזיהום הזה הוא חלק מהנוף של תושבי חיפה והקריות, והחל עוד בימי המנדט הבריטי בישראל. עם הזמן נוספו עוד פטרוכימיה, תעשייה וחוות מפעל נפט גולמי. עומס החומרים המסוכנים על גבו של אזור חיוג 04 רק הלך וגבר. עוד חלקיקים מזיקים חתכו את האוויר. עד כדי כך שלאורך השנים חטפו המתגוררים בסמוך את כל הצרעת: בעיות נשימה, סרטן, מומים מולדים, ועוד שלל "מתנות קטנות" ממפעלי הזיהום הגדולים. הכי רחוק מהמשכן הצלול של נבחרי הציבור. 

אבל הנה, נראה היה שהשנה הם יתייצבו אל מול פני בז"ן (גם אם רוב המפגשים נערכו בזום). יתדיינו על העתיד ועל האפשרויות. באופק עמדו הזדמנויות חדשות לנקות את אבק הזמן ולהפוך את המקום כולו ירוק, לבנות דירות מגורים נוצצות. שני שמות מבטיחים נזרקו לאוויר: "מפרץ החדשנות" ו"שער המפרץ". המטרה שלהם הייתה אחת: להפוך את האזור מחצר אחורית ללב אורבני עם נגישות לאגמים, לנחלים ולים. 

אלא שבתחקיר ששידרנו השנה בכאן חדשות על ההתנהלות מאחורי הקלעים של ועדת המנכ"לים, המציאות הייתה שונה. למשל, כשהגיעה השעה להאזין לרחשי הציבור ולארגוני הסביבה - הלוביסטים הבודדים באמת של הציבור לא התייצבו בהמוניהם כדי להאזין. אפילו להיפך. בקטע מהשיחה ששידרנו נשמעת שולי נזר, סמנכ"לית תעשיות מהמשרד להגנת הסביבה, מבקרת בחריפות את היעדר יתר הבכירים. אבל ההיעדרות הייתה רק ביטוי נוסף למהלכים עמוקים יותר מאחורי הקלעים בשנה החולפת. בבז"ן עבדו עם לוביסטים ורני רהב אחד, ובאמצעותם נעשו פגישות עם חברי כנסת, משפיעני ציבור וגם עם התקשורת (ועם כותבת שורות אלה). הכול בניסיון להפוך מגמה.

הוועדה, שאמורה הייתה להגיש מסקנות עד סוף ינואר, נמרחה עוד חודשים אחרי. בינתיים הבחירות נשפו בעורף, ובצעד פזיז, דקה לפני, יצאה הכרזה על הוצאת המפעלים מהמפרץ. זה, מבלי להכריע איך המהלך עתיד להתבצע. בכל אופן, הודעת יחסי ציבור פילחה את האוויר. רק מי שהעמיק הבין כי ההתחייבות היא לעוד עשור בערך, ושמדובר רק בהמלצה שהוגשה למועצה הלאומית לכלכלה. נכון להיום, וזה מידע חשוב, אין כלל יושב ראש חדש למועצה הלאומית לכלכלה. בינתיים גם הממשלה פוזרה וקמה אחרת במקומה. בקיצור, מכרו לנו בקבוק אוויר בשקל.

לא רק שבז"ן לא הפסידה, היא הרוויחה ים של זמן להרים בכל הכוח מנופי לחץ. לפני שבועות אחדים שוחרר לאוויר חזון לשנת 2030. מי ששמע אותו יכול היה להישבע שהחברה חזרה בתשובה. אנרגיות ירוקות השפריצו לתוך האוויר ואיתן שימוש חוזר בביטוי הסביבתי: הפחתת טביעת הרגל הפחמנית. בז"ן הולכים לשים מיליארד וחצי דולר בהשקעות הון, לפחות 400 מיליון מתוכם כדי לעשות טוב לכדור הארץ. וואו, כמה זה נשמע מבטיח.

אלא שלהכרזות האלה קוראים "גרין ווש". טיוח ירוק. כלומר, לוקחים חברה מזהמת. מאוד מזהמת. ומנסים להעביר אותה תהליך שבו יוצרים לה תדמית ציבורית חדשה. חיובית הפעם. עכשיו מדברים שם על שיתופי פעולה בתחום המימן הירוק לתחבורה ולתעשייה. אבל רגע, הם לא מתחייבים לנו על מספרים, ולא מתחייבים על היקף. ובעיקר, למרות התדמית הזוהרת של מימן, הייצור שלו כולל פליטות גזי חממה. כאלה שמחממות את העולם. מומחים מהמשרד להגנת הסביבה מספרים שלאורך שנים נעשו ניסיונות טכנולוגיים להטמין פליטות גזי חממה, אבל כולם עד היום נכשלו כישלון חרוץ. בבז"ן דיברו גם על גזרת הפלסטיק. לפי ההתחייבות החדשה, יש להם כוונה להפוך 30% מחומר הגלם שממנו מורכב הפלסטיק – לחומר ממוחזר. וגם כאן, צריך לשים לב: רוב הגלם של בז"ן יישאר מזהם. 

בימים הקרובים השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, מתכננת לקדם החלטת ממשלה שתיצוק תוכן לוועדת המנכ"לים. השרה זנדברג אמנם בנתה לעצמה לאורך השנים תדמית ירוקה, וטירונית פוליטית היא לא, אך גם אם בשנת תשפ"ב תאמץ הממשלה את ההמלצה, עדיין יידרשו מאמצים כבירים עד בלתי אפשריים להבין איך לבצע אותה ובאיזה לוח זמנים סופי. בנוסף, משרד האוצר, שיכול היה לתקצב ועדה ליישום ההמלצות בסכומים זניחים יחסית, לא עשה זאת. חובת ההוכחה עכשיו על הממשלה החדשה. 

מדינה שתקועה בפקק | סולימאן מסוודה

אחד מהמשברים הכי קריטיים כרגע שאיתו צריכה להתמודד ישראל הוא משבר הפקקים. ספק אם תמצאו במדינה אדם אחד שיגיד שכמות כלי הרכב על כבישי ישראל נראית לו הגיונית. הכמות הזו רק תגדל עם הזמן. העלייה ברמת החיים מצד אחד, הגידול והפיזור של האוכלוסייה ברחבי הארץ מצד שני והשילוב של כל זה עם תחבורה ציבורית כושלת, הביאו לזה שבעשור האחרון "שיעור הנסיעה", כלומר מספר הקילומטרים שרכב פרטי עובר, עלה בכמעט 5% בכל שנה.

הדבר העצוב הוא שכל זה לא צפוי להיפתר בקרוב. קודם כל, אין שום פוליטיקאי שירצה להפסיק לחנוך מחלפים וכבישים חדשים. אין שר שיהווה דוגמה וייסע כל יום לעבודה בתחבורה ציבורית (רציתי להגיד אופניים, אבל מזג האוויר כאן בקיץ לא מאפשר).

דבר שני, מצב התחבורה הציבורית בכי רע, בעיקר בפריפריה ביישובים הערביים, שם קשה להאשים את האוכלוסייה בקניית כלי רכב פרטיים. במקום שהמדינה תטפל בתחבורה הציבורית - היא מעלה מיסים על קניית כלי רכבי פרטיים. ומה קורה? אנשים בכל זאת קונים ומשלמים הון על מכונית בינונית, כי האלטרנטיבה היא להשתמש בתחבורה ציבורית מקרטעת.

בנוסף, הבעיה תחמיר עוד יותר בגלל קצב גידול האוכלוסייה. בישראל, בשונה מכל המדינות המפותחות האחרות - האוכלוסייה גדלה בקצב מהיר מאוד של 2% בשנה.

הפקקים עולים המון כסף למשק ופוגעים באופן ישיר ועקיף בבריאות של כולנו. אפשר רק לקוות שמישהו בקרב מקבלי ההחלטות ישנה את הכיוון הלא טוב שישראל נמצאת עליו בכל הקשור לתחבורה. אבל האמת היא שיותר סביר שעוד נמשיך להיתקע בפקקים ולהתעצבן גם בשנה הבאה, וגם בזו שתבוא אחריה. וחבל. למה צריך לחכות לעתיד? המצב עכשיו כל כך גרוע, שלפעמים אפשר להתגעגע לנהיגה בסגר.