תקיעת שופר בבית כנסת
יוסי זליגר, פלאש 90

מיהו יהודי: בין תקיעת שופר לליקוק דבש

על אף שבעיני חלק ניכר מהיהודים תקיעת שופר משתייכת למוצאי יום כיפור - היא נחשבת למצווה העיקרית בראש השנה כשכל האחרות כמעט שוליות לעומתה. אם כך, למה 94% מהיהודים בוחרים במנהג לאכול דבש ורק כמחציתם מבקרים בבית הכנסת כדי לשמוע שופר?
שמואל רוזנר, המדד
06 בספטמבר 2021
11:18
עודכן ב 07 ספטמבר 14:21

ערב ראש השנה, לפני שלוש או ארבע שנים: ליד שולחן החג מתפתח ויכוח. לא קולני במיוחד, גם לא חשוב במיוחד, סתם אי הסכמה. וכמובן, גם הפרטים המדויקים קצת היטשטשו עם הזמן, אבל אלה עיקרי הוויכוח– אחד אומר: "מה שרוב היהודים עושים בראש השנה זה לשמוע תקיעת שופר". אחת נוחרת בחצי בוז וטוענת: "רוב היהודים חושבים שתקיעת שופר שייכת למוצאי יום כיפור. מה שרוב היהודים עושים בראש השנה זה לאכול עם המשפחה, ולשים קצת דבש על התפוח".

זהו, זה הוויכוח. מה עושים היהודים, בדגש על ראש השנה החדשה שנכנסת. מהוויכוח המשונה הזה צמח מחקר מפורט של מנהגים ואמונות של היהודים בישראל, וממנו צמח גם ספר "יהדות ישראלית", דיוקן של מהפכה תרבותית. למי שטרם עיין בו: האישה צדקה, כמו תמיד. כמעט כל היהודים אוכלים דבש בראש השנה (94%), רק כמחציתם מבקרים בבית הכנסת כדי לשמוע שופר (55%).

השאלה מה עושים היהודים בראש השנה היא שתקבע, על פני דורות, מהו ראש השנה. ישנו החג העקרוני, התיאורטי, זה שמוצג תחילה בתורה (״ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם״), אחר כך במשנה (״באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות״). אחר כך גם אצל הפוסקים, המשכללים ומפרטים את כללי פעולות החג, אחר כך אצל היהודים – מי שאמורים לקחת את הכללים האלה וליישם אותם. מה שהם מיישמים, נותר עיקרו של החג. מה שאינם מיישמים, נותר אות מתה בספרים מצהיבים.

היהודים קובעים. זו הייתה אבן יסוד במחקר ההוא על מנהגי היהודים. זו גם אבן יסוד במחקר המתנהל כעת, על שאלת ״מיהו יהודי״. היהודים קובעים מי הם, מה משמעות יהודיותם, מה יעשו ומה לא יעשו, למי יצייתו ולמי פחות, איזה מנהגים ישמרו ואיזה יותירו שכוחים בצד הדרך. היהודים קובעים מי חבר בשבט הקטן שלהם, ומי עומד בכניסה, ומי איננו שייך אליו. בעוד כמה ימים, בין ראש השנה ליום כיפור, נשדר סדרת כתבות קצרה בחדשות הערב בכאן 11, שעוסקת בשאלות הללו. בינתיים, ניגע בקצרה בכמה עניינים הנוגעים לחג, ובעצם, לתקופת החגים.

ננסה להפריד בין שני דברים, שהם יסודו של הוויכוח הישן ההוא, על תקיעת שופר מול תפוח בדבש.

מהי תקיעת השופר? אם תעיינו במקורות היהודיים, אם תיוועצו בספרי הלכה, ברבנים, תקבלו תשובה נחרצת: זהו עיקרו של ראש השנה. ״יום תרועה״. זו המצווה העיקרית של החג, כשכל האחרות כמעט שוליות לעומתה. אם יולדת שוכבת בביתה, ולא יכולה לבוא לבית הכנסת, מטריחים את התוקע לבוא ולהוציא אותה ידי חובה. לתקיעות יש סדר, יש חוקים קפדניים, יש כלי ייעודי.

מהי אכילת דבש? שאלה טובה. אין זכר בתורה לאכילת דבש. גם לא במשנה, שדווקא מזכירה מאכלים אחרים שנהוג לאכול בחג – אך לא את המאכל הזה. הדבש מוזכר בדברי הגאונים, ואחר כך בספרי הלכה שונים. רובם מתייחסים לאכילת דבש כאל ״סימן טוב״, כלומר, דרך טובה לציין את החג. לא מצווה, לא חובה, לא עיקר החג. סימן טוב. אין שאלה – אם תשאלו את הפוסקים – שאם נתונה לכם הברירה בין האזנה לתקיעות לבין לקיקה של דבש, השופר חשוב והליקוק זניח. אין ספק באיזה מן השניים צריך לבחור.

אבל היהודים בוחרים אחרת. הם בוחרים בדבש יותר מאשר בשופר. אולי כי דבש יותר טעים, אולי משום שקל יותר ללקק ליד השולחן מאשר לטרוח ללכת לבית הכנסת, ואולי (להערכתי במידה רבה בעיקר) מפני שהרבה מאוד יהודים של היום מעדיפים את המנהג על פני המצווה. המנהג הוא נחמד, משפחתי וידידותי. המצווה היא חמורת סבר, קפדנית ומעיקה.

שאלנו את היהודים בישראל האם הם מסכימים עם קביעה נחרצת בנוסח: ״בעיני, רק מי שמקיימים מצוות הם יהודים״. מעט מאוד יהודים מסכימים עם קביעה כזאת. רק אחוז אחד מכלל היהודים בישראל. וגם מקרב הדתיים והחרדים, מי ששמירת מצוות היא בעיניהם חובה, מיעוט מבוטל סבור שמי שלא נוהגים כמותם אינם שייכים למחנה היהודים (פרופ׳ קמיל פוקס עיבד עבורנו את הנתונים שנאספים במחקר). אם המצוות לא מגדירות את היהודים, מה כן מגדיר אותם? זו שאלה מורכבת, חכו לסדרה, וגם אחריה לא לגמרי בטוח שתהיה לכם תשובה מוסמכת. אבל הנה אפשרות שגם אם איננה נותנת הגדרה חד משמעית, היא בוודאי נפוצה יותר מאשר המצוות.

"הרבה מאוד יהודים של היום מעדיפים את המנהג על פני המצווה. המנהג הוא נחמד, משפחתי וידידותי. המצווה היא חמורת סבר, קפדנית ומעיקה"

ביקשנו כך: ״סמנו מה בעיניכם כל היהודים צריכים לעשות (ומי שלא עושים, הם בעיניכם ׳פחות יהודים׳)״. היו כל מיני אפשרויות, וכאמור, אתם מוזמנים להשתתף ולראות את כולן, אבל לעניינינו היום נתמקד בשתיים. אחת מציינת מצווה חמורה, השנייה מתייחסת לחגים באופן כללי, בלי תביעה ספציפית. אחת – ״לצום ביום כיפור״. שנייה – ״לציין את החגים״.

אמנם, אין כאן שופר, ואין ראש השנה. אבל זה בעצם די דומה. ״לצום ביום כיפור״ זו מצווה חשובה, עיקרו של יום כיפור. ״לציין את החגים״, זה לעשות משהו, נגיד, ללקק דבש ליד השולחן, עם או בלי תפוח. מצווה חשובה מול מנהג פחות חשוב. וכמובן, ליד דוגמת הדבש אפשר להציע גם דוגמות אחרות, שיהודים בישראל מקפידים עליהן. נאמר, מאכלי חלב בשבועות (אנחנו חזקים במנהגי אכילה). נאמר, תחפושות בפורים (המצווה החשובה יותר בפורים היא קריאת מגילה).

כך או כך, בחירת היהודים מובהקת. על המצווה החשובה מאוד, צום יום כיפור, כחמישית אומרים שהיא חיונית להיותם של בני אדם יהודים. על ציון החגים, כמחצית היהודים אומרים כך, כלומר, יותר מפי שתיים. כאשר מביטים בשתי הקטגוריות הללו, אפשר גם לזהות את הפער בין היהודים של מצוות (דתיים וחרדים) לבין היהודים של מנהג (כל האחרים). אם תרצו – בין היהודים של תקיעת שופר, לבין אלה של אכילת דבש.

השאלה איננה מה חשוב יותר אלא מי מחליט מה חשוב יותר. המסורת היהודית קובעת בלי שום ספק שהשופר חשוב יותר; המנהג היהודי הרווח כיום מסמן שאכילת דבש חשובה יותר

מה חשוב יותר? הנה, אנחנו חוזרים למשבצת הראשונה. השאלה איננה מה חשוב יותר אלא מי מחליט מה חשוב יותר. המסורת היהודית קובעת בלי שום ספק שהשופר חשוב יותר; המנהג היהודי הרווח כיום מסמן שאכילת דבש חשובה יותר (לפחות במובן המעשי – כי זה הדבר שהיהודים מקפידים עליו יותר). זו כמובן לא תחרות. יש יהודים שעושים גם וגם, יש שרק אחד מהשניים, יש שמוותרים על שניהם (הם, אגב, מעטים מאוד). אבל זו כן התווית כיוון, סימון מגמה. זו כן סיבה להרהר מחדש במשמעותו של ראש השנה לבני ובנות הדור הזה של יהודים, ולבני ובנות הדורות הבאים. זו כן סיבה לשאול: האם מה שהיה הוא גם מה שיהיה, ואם לא, מה יהיה? יש לכם יומיים של חג לחשוב על השאלה הזאת. ואל תגזימו עם הדבש.